לאחר פיצוץ מלון "סמירמיס" בשכונת קטמון בירושלים¹, תכנן מישאל שחם שתי פעולות שנועדו להגדיל את מאגר הרובים המדולדל של ה"הגנה" בירושלים: פשיטה על משטרת-יריחו ופשיטה על משטרת אבו-גוש. במשטרת-יריחו היו, לפי הידיעות, מאה ועשרים רובים אנגליים. יחידת הפלמ"ח שחנתה בבית-הערבה עמדה לבצע את הפשיטה, ושחם ביקש מגולדה מאיר אישור לפעולה זאת. להלן דיווחו של שחם על השיחה ביניהם:

גולדה: "למה דווקא משטרת-יריחו?"

שחם: "מפני שיש בה מאה ועשרים רובים וקצין שמשתף פעולה אתנו."

גולדה: "כמה אנגלים תהרוג?"

שחם: "גולדה, שיבכו אמותיהם. האימהות שלנו ממילא בוכות כשנהרגים בחורים יהודים באשמתם של הבריטים ובגלל המחסור בנשק."

באותו רגע נשמע קול מכונת-ירייה.

גולדה: "מה זה?"

שחם: "משוריינים בריטיים יורים בימין-משה, בגלל מכונית ערבית שתקפנו כשנסעה לחברון." גולדה: "מנוולים."

שחם: "רק היום נודע לך? ובכן מה על יריחו?"

גולדה: "זאת לא דרכנו. היא מתאימה לאצ"ל שחדר בשבוע שעבר למחנה תל-ליטווינסקי ושדד נשק. הם הרגו חייל בריטי ופצעו קשה חייל אחר."

שחם: "מי אמר לך שאלה היו אנשי אצ"ל? בתל-ליטווינסקי פעל הגדוד הרביעי של הפלמ"ח." גולדה: "לא ייתכן!"

שחם: "פיקד עליהם יוספ'לה טבנקין, והם לקחו שבעים וחמישה רובים, שבעים ושבעה סטנים, מחסניות, ברן ועוד."

גולדה: "אתה בטוח שכל הפרטים האלה נכונים?"

שחם: "אם אינך מאמינה, טלפני אל בן-גוריון ושאלי אותו."

גולדה: "בכל זאת. אין זאת הדרך שלי. אתה אינך יוצא ליריחו!"

שחם: "תהיי בריאה. חשבתי שאנחנו במלחמה. אני חוזר לתל אביב."

גולדה מאיר גם לא אישרה את הפשיטה על משטרת אבו-גוש. שחם הציע לחסל קצין בריטי שהתנכל לאנשי ה"הגנה". יושבת-ראש המחלקה המדינית בירושלים לא אישרה. אחרי שעשה עשרה ימים בירושלים חזר שחם לתל אביב וביקש מישראל גלילי לשחררו מן המשימה. הנימוק: בלי חופש פעולה אין הוא יכול להצליח, ולגולדה מאיר יש קו שבולם כל פעילות צבאית. גלילי הרשה לו לחזור לפיקוד על השיירות.²

ב-6 בינואר גינתה הממשלה המנדטורית בפומבי את פיצוץ "סמירמיס". בהודעת-הגינוי נאמר כי אין יסוד לשמועה כאילו היו בבית-המלון בסיס ומפקדה של הערבים, וכי ה"הגנה" משתבחת ברצח שפל וסיטוני של חפים מפשע.³ למחרת שלח אליהו אילת מברק לגולדה מאיר מוושינגטון: "חוגים ממשלתיים כאן חיוו דעתם, כי מדיניות-הגמול – ובייחוד פיצוץ 'סמיראמיס' – פוגעת באינטרסים היהודיים. הסטייט-דפרטמנט יוזם הצהרה נגדנו. נראה שהאהדה ל"הגנה" הצטמצמה מאוד בשל טקטיקה של ענישה וגמול בלתי-פופולריים זו. הצהרת ממשלת המנדט על פרשת 'סמיראמיס' קיבלה כאן פרסום רב. דיווחים רחבים יותר של עיתונאים אמריקנים מציינים גם את תוקפנות הערבים וגם את המשמעות הדתית של המצור על העיר העתיקה ועל הכותל המערבי."⁴ מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ברמן, דיווח לגולדה מאיר ב-8 בינואר: "הקונסול הבלגי מציג שאלות מטרידות על פיצוץ סמירמיס... בחוגי המשטרה מצטחקים על הטעות בכתובת שה"הגנה" עשתה בקשר למלון סמיראמיס. הם טוענים כי במלון קלארידג' יש מרכז חשוב הרבה יותר מזה שהיה בסמירמיס."⁵

ב-13 בינואר אמר ישראל גלילי בישיבת ועד-הביטחון: "בבחירת מלון גדול כמטרה לפגיעה יש לראות שגיאה קשה." יוסף ספיר לא הסתפק בהודאה הזאת, טען שמפקדים מקומיים עשו כמה פעולות בלי סמכות מספיקת ודרש חקירה: "אי-אפשר להסתפק בהעברת האיש (מישאל שחם) לתפקיד אחר בארגון."⁶

פיצוץ "סמיראמיס" לא היה פעולה אופיינית של ה"הגנה". לפעולות כאלה נדרשו אישורים מהדרג המדיני והציבורי, ולא פעם מצאו אנשי-הצבא את עצמם בעימות או באי-התאמה עם דרגים אלה. אצ"ל ולח"י התלבטו פחות בנושא הפגיעה האפשרית באזרחים, ובין מנהיגי לח"י לפקודיהם היה הרבה יותר תיאום בעניין זה. יומיים אחרי פיצוץ "סמיראמיס" ויום אחרי פגישת בן-גוריון-קנינגהם העמיד אצ"ל את היהודים, ואת הערבים והאנגלים בירושלים, מול עובדה: חוליית אצ"ל זרקה פצצות ליד שער-יפו, ועל בית-קפה ערבי במרכז המסחרי.

ביום ד', 7 בינואר, בשעה 3.45 אחרי-הצהריים, נכנסו עשרה אנשי אצ"ל חמושים למגרש-חניה ברחוב בצלאל בירושלים, שדדו משוריין של משטרת הישובים העבריים והעמיסו עליו שתי חביות חומר-נפץ. חמישה אנשים – המפקד שמעון לוי, סגנו נסים בן-חיים, אפרים לוי, יהודה סגל ואורי כהן, ישבו במשוריין. מפקד המבצע, שנהג במשוריין, חבש כובע-משטרה והדביק עליו מטבע דומה לסמל. הנשק של החוליה היה שני תת-מקלעים, שלושה אקדחים, ופח מלא רימונים.

אורי כהן סיפר: "עברנו את טלביה. נתקלנו במכונית-משטרה ושוטרים הביטו בנו בחשד. עברנו על-פני משמרות הלגיון הערבי... התקרבנו לשער-יפו והנה מחסום. בפתח המחסום עמד שוטר בריטי, כיוון את התנועה, ולידו עמדו ערבים. התנועה הייתה רבה למדי. השוטר הראה לנו סימן לעצור, אולם הנהג המשיך לנסוע. עברנו את השוטר המופתע ומיד החלו לדפוק עלינו... שמעון עבר לפנים, ישב ליד אפרים והדריך אותו בקור-רוח... התקדמנו לאט, כמעט בקצב הליכה. שמעון קפץ לאחור, הדליק את הפתיל ואני פתחתי את הדלת. ראיתי המון ערבים. ראיתי את פרצופיהם התמהים. הדלת נשמטה ונפתחה לגמרי. שמעון הוציא בקור-רוח את חצי-גופו החוצה, סגר את הדלת וציווה להתקדם. התקדמנו כמה מטרים והחבית שאגה. הרגשתי את הדף-האוויר.

"נכנסנו לרחוב ממילא. יהודה פתח באש מתת-מקלע תומסון מצד שמאל, ונסים ירה בסטן מימין, לעבר שתי שורות החנויות. הגענו ל'פיקדילי' ופנינו. כאן היה עלינו להטיל את החבית השנייה. שמעון הדליק את הפצץ, אבל משום-מה לא יכולנו להוציא את החבית. ברגע האחרון דחפתי אותה והיא התפוצצה ליד המשוריין שדלתו האחורית עדיין הייתה פתוחה. ההדף הטיל את המכונית אל גדר בית-קברות מוסלמי. שמעון צעק, 'החוצה !' קפץ אל הפתח וקיבל כדור ברגל. הוא צלע על רגל אחת לבית-הקברות וכולנו קפצנו אחריו.

"ניסים קיבל כדור בראש ונפל. רציתי לחזור ולתקוע בו כדור. ידעתי שלא נעים להישאר מאחור, אבל הוא נשאר. שמעון צעק, 'קחו אותי !' לקחתי אותו על הגב והתקדמתי. מסרתי ליהודה את הכלי, והוא ואפרים הלכו אחרי. צעקתי אליהם, 'הישארו לחפות !' ואז ראיתי את אפרים עומד מלוא קומתו ומרביץ את הצרור האחרון מהתת-מקלע. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא חטף כדור בראש... התקדמתי עם שמעון. הגעתי אל תלולית, כשלושים מטר מן הגדר המובילה לאזור היהודי. רציתי לטפס, אך לא היה לי כוח. הנחתי את שמעון למעלה, טיפסתי והרמתי אותו. קיבלתי צרור... שכבתי ליד שמעון... שמעון אמר, 'התגלגל'. התגלגלתי ונפלתי לתוך בור. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את שמעון. הוא היה נקוב כדורים.

"שכבתי... קצת הזעתי וחיכיתי. ראיתי את האנגלים יורים מבניין 'ג'נרלי'. אחרי כחצי-שעה פסקו היריות. שמעתי צעדים, שמעתי איך מרביצים באפרים וחשבתי: אולי הגיע תורי? חיילים בריטים באו מצד זה, ובחורים שלנו מצד זה. לקחו אותי לבית-החולים. קיללתי את כולם ונרדמתי על שולחן-הניתוחים."

מפקדי אצ"ל בירושלים ציפו לחמשת פקודיהם במונית, סמוך לרחוב שלומציון המלכה (אז הנסיכה מרי). הם לא יצאו לסייע להם כשהותקפו. התכנון, הביצוע והלך-המחשבה היו של גרילה, וחילוץ לא הובא בחשבון, אבל חבריו של אורי כהן הבריחו אותו מבית-החולים. גם יהודה סגל ניצל: הוא קפץ ועבר דרך גדר בית-הקברות ונכנס לאחת הדירות שבשכונת נחלת-שבעה. יהודייה זקנה נתנה לו בגדים נקיים.⁷

בהתפוצצות חבית-התופת בשער-יפו נהרגו חמישה-עשר אזרחים ונפצעו שלושים ושלושה אזרחים, שני שוטרים ערבים ושלושה שוטרים בריטים. ערבים זועמים שרפו את המשוריין.⁸ בערב הודיע יצחק שדה לבן-גוריון: "אצ"ל תפס אוטו צבאי, התפרץ לשער-יפו, הרג ערבים וברח."⁹ מעשה זה חיזק את דעת בן-גוריון שארגוני הפורשים עלולים לסכן את הקמת המדינה היהודית.

באמצע ינואר ניסו אנשי אצ"ל בירושלים לפוצץ ליד שער-יפו מכונית-תופת שהוסוותה כמכונית-נפט של חברת "של". הביצוע הוטל על מנחם מדמוני, בן כפר-השילוח, שהיה דומה לערבי. ליד המחסום זיהה שוטר-תנועה ערבי אח מדמוני. הוא נעצר, עונה בידי אנשי-המשמר הערבים ומת בעינוייו. הפצצה פורקה והמכונית ניתנה לשוטר הערבי, כפרס על ערנותו. תקלות אלה ריפו את ידי חברי אצ"ל בירושלים, והם לא יזמו פעולות-תקיפה עד הקרב על דיר יאסין ב-9 באפריל.¹⁰

פיצוצים הדדיים היו כמעט מעשה של יום-יום בחיפה, וביחידות ה"הגנה" החיפאיות הייתה כוננות מיוחדת נגד מכוניות-תופת. ב-6 בפברואר הודיע הש"י: "התוכנית (של הערבים) לחיבול בהדר-הכרמל טרם בוטלה. מסיירים ומגבירים את השמירה במבואות הדר. גם אתמול עברה מכונית ברחובות הדר, שבה היו סיירים, ואיש לא עצר בעדה."¹¹

הדרוזי ג'דען אמעשה, מהכפר עספיא שעל הר-הכרמל, עבד למען הש"י. משה דיין קנה לו מכונית, ואיש-הקשר שלו עם ה"הגנה" היה ידידו, גיורא זייד. ג'דען היה בעל ניסיון קרבי: בתקופת ה"מאורעות" היה חבר בכנופיית אבו-דורה, אחר-כך שירת במשטרה הבריטית. הוא חדר לחוג הפנימי של המפקדה הערבית בחיפה, ומונה לנהג של מפקד-העיר הערבי.

באמצע פברואר דיווח ג'דען: במוסך ליד תחנת-המשטרה הגדולה מכינים מכונית-תופת, בתוך אמבולנס צבאי גנוב. במוצאי שבת, 28 בפברואר, תובא המכונית לרחוב הרצל בהר-הכרמל, והיא תתפוצץ ליד אחד מבתי הקולנוע, כשיהיו במקום יהודים רבים.¹² ידיעה דומה קיבל מפקד פלוגת-הנמל של הפלמ"ח, יוחאי בן-נון, מפועל-נמל ערבי, ומסר אותה למפקד הגדוד העירוני, מרדכי מקלף.¹³

מפקד ה"הגנה" במחוז, משה כרמל, הטיל על יהודה קופל, מפקד "המיוחדת"¹⁴ לאתר את המוסך ולפוצץ אותו ואת מכונית-התופת, וקופל ביקש עזרה ממפקד המסתערבים של הפלמ"ח. בסיס המסתערבים היה אז בקיבוץ גבעת-השלושה, אך המפקד, דני אגמון, שהה בחיפה, לקראת מבצע "זרזיר".¹⁵ "המוסך עומד מול ה'משולש המבוצר' שברחוב עירק" (שלושה מבנים מבוצרים, צבאיים ומשטרתיים, ששמרו על מבואות-העיר המזרחיים), דיווח קופל לאגמון. מפקד המסתערבים קיבל אישור-ביצוע ממפקדו, יוסף טבנקין.¹⁶ המעולים שביחידת המסתערבים גויסו לפעולה, ואחד מהם היה יעקוּבּה (יעקב כהן).¹⁷

"זה היה בסוף פברואר, אחרי שהערבים פוצצו את מכונית-התופת ברחוב בן-יהודה בירושלים, והמורל של היהודים ירד לשפל המדרגה," סיפר יעקובה. "ביום שישי בא סמעאן (שמעון סומן) לגבעת-השלושה ואמר שהחבר'ה מן 'הפלוגה המיוחדת' בחיפה ומן הסיירים של הפלמ"ח בצפון דורשים שאבוא מיד לחיפה להציל את הכרמל. הגיעה ידיעה שהערבים מתכוננים להכניס מכונית-תופת למרכז סואן בחיפה. כל השבוע ניסו אנשי הצפון להשיג פרטים נוספים ולסכל את התוכנית, והעלו חרס.

"הוסכם שארד עם שבו-סחה (יצחק שושן) לרחרח בעיר התחתית, לבקר במוסכים ולגלות היכן מכינים את מכונית-התופת. התברר כי המידע שקיבלנו לא היה מדויק. המוסך החשוד היה חדר עלוב, בתוכו כמה חלפים ולידו, ברחוב, כמה מכוניות. מוסך זה לא היה מסוגל להכין מכונית-תופת. לא ויתרנו. סיירנו בכמה מוסכים, עד שהגענו למוסך אבו-שעם וראינו בו משאית צבאית חשודה, שנצבעה זה עתה בלבן, ועליה צלב אדום. מן המוסך יצאו המפקד הערבי, חסן שובלאק,¹⁸ ואנשים חמושים באקדחים, והיה בו ריח חריף של חומר-נפץ. המוסך עמד בחצר סגורה, שלאורך קירותיה היו שנים-עשר ביתנים, ובאמצעה רחבה ועליה עשר מכוניות. חומת-בטון הקיפה את המוסך. האזור המה מאדם."¹⁹

הערבים תכננו לפוצץ את המכונית למחרת. הוחלט שיעקובה ואבו-סחה ייכנסו לשטח הערבי בשתי מכוניות. אחת מהן, עמוסה שלוש מאות קילוגרם חומר-נפץ, והיא תתפוצץ ליד מכונית-התופת, ובאחרת יחזרו לאזור היהודי.

את מכונית-הנסיגה נידב דני אגמון, ואת מכונית התופת החרימו שלושה מאנשי "המיוחדת", פקודיו של קופל. בכביש שבין בתי-הזיקוק לחיפה הערבית ראו השלושה מכונית מפוארת חונה ליד קיוסק. נהג ערבי ישב ליד ההגה והנוסע שלו, ערבי הדור בלבושו, קנה עיתון בקיוסק. אחד מהשלושה שלף אקדח והורה לנהג לצאת החוצה. הנוסע נבהל וברח, וגם הנהג ברח. השלושה הביאו את המכונית לחצר הטכניון שבהדר-הכרמל, אבל מפקדיהם הבינו שבעליה כבר דיווח על שדידתה למשטרה הבריטית וגם למפקדי הערבים. נודע שהנוסע היה פקיד בכיר בבתי הזיקוק. השלטונות הבריטיים דרשו מהיהודים להחזיר את המכונית לבעליה, וה"הגנה" החיפאית נענתה. באין ברירה הוחרמה למשימה מכונית של יהודי אמיד, שהיה בעל שתי מכוניות.

שלוש מאות ק"ג אצבעות חומר-נפץ הועברו מן ה"סליקים" של ה"הגנה" בחיפה, לטכניון, וכמה חברי-הגנה לשו אותם שעות בידיים, עד שהיו לגוש אחד. עפרון-השהיה לא נמצא בכל חיפה, וגם הנָשָק הראשי של הפלמ"ח לא השיג "עיפרון" כזה. יוחאי בן-נון, איש "הקומנדו הימי" של הפלמ"ח, שלמד חבלה בקורס של הבריטים, הציע לאלתר עפרון-השהיה מחומרים כימיים ומעזרים שאפשר למצוא בבתי-מרקחת, אבל השעה כבר הייתה אחת עשרה בלילה, וכל בתי-המרקחת היו סגורים. בן-נון ואגמון דפקו על דלת דירתו של רוקח, איימו עליו באקדח שלוף. והוא פתח את בית-המרקחת שלו, ברחוב מסדה, 1, ונתן להם חומצה גופריתנית – האסורה לממכר לאנשים פרטיים – וגם שפופרות-זכוכית שנועדו לניסויים; צינור של חוקן וכמה חבילות של אמצעי-מניעה (קונדומים בלשון-הדיבור).

בדירת אמו של יוחאי, במטבח, הכינו יוחאי ואגמון את עפרונות-ההשהיה: מילאו את המבחנות בחומצה גופריתנית ואטמו אותן בקונדומים. החומצה הייתה אמורה לאכל את הגומי הדק בזמן קצוב, להגיע אל האשלג, לחולל בערה, וכך להפעיל את הפתיל, שיפוצץ את הטי.אן.טי. יוחאי בן-נון בדק את חריפות החומצה. דני אגמון מתח את הקונדומים. בשעה 3 לפנות-בוקר הסתיימו הניסויים, ובידי השניים נשארו רק שני קונדומים, אחד לפעולה, ואחד כדי להוכיח ליעקובה ולאבו-סקה את יעילותו של עפרון-ההשהיה המאולתר.

המכונית המוחרמת הובאה לבית-המלאכה של הטכניון, וחומר-הנפץ הוטען עליה. לעפרון-ההשהיה נוספו שתי מלכודות: אחת תופעל אם ינסו הערבים להניע את המכונית, ואחת תופעל אם הם יפתחו את תא-המטען.

בשעה 6 לפנות בוקר הושלמו ההכנות. דני אגמון סיפר: "הראיתי להם (לשני המסתערבים) את המוקש הפטנטי שלנו... ממש ברגע האחרון נקרעה פיסת הגומי האחרונה שהייתה בידינו. היה עלינו להשיג גומי אחר. לא העזנו לפנות שוב לרוקח מרחוב מסדה. בית-המרקחת התורן היה באחוזה, על הר-הכרמל, ובו מצאתי שתי רוקחות בנות תשע-עשרה. בפנים סמוקות מאוד ביקשתי קונדומים מהסוג שהחרמנו בלילה. הסוג ההוא אזל. אמרו הרוקחות בהתנצלות, והציעו לי סוגים אחרים. 'אני מעוניין רק בסוג הזה,' אמרתי. 'הסוגים האחרים טובים לא פחות, יש לי ניסיון,' אמרה אחת הבנות הצעירות. הסמקתי עוד יותר וחזרתי לטכניון בלי קונדומים. בבית אמו של יוחאי מצאנו חתיכה מתאימה מהקונדומים שניסינו בלילה. היא הייתה כבר מתוחה מדי ושש הדקות כבר לא היו מובטחות לנסיגה."²⁰

מכל המסתערבים שבחיפה ידע רק יעקובה לנהוג במכונית. לא היה אפשר לצרף אליו אדם שאינו דומה לערבי, לכן נתן יעקובה לאבו-סחה קורס-נהיגה מזורז מאוד, כדי שיוביל את המכונית למוסך של אבו-שעם. בשעורי-הנהיגה הללו עברו יעקובה ואבו-סחה פעמים אחדות ליד שלושה מחסומים, והתיידדו עם השומרים הערבים שחשבו אותם לבני-עמם. אבו-סחה לא למד לנהוג בשעורים הללו, אך הידיעות שרכש הספיקו לו כדי שיוביל את המכונית בירידה. מכונית-התופת היהודית חובלה בכמה מקומות, כדי שתהיה לה סיבה להיכנס למוסך הערבי. ויעקובה סיפר: "כשיצאנו מן הטכניון הביטו בנו החבר'ה שנפרדו מאתנו, כמו במתים מתהלכים. דמעות עמדו בעיני רבים. אני הייתי בטוח שנצליח. רק לאחר זמן הייתי חש דפיקות-לב חזקות כשחשבתי על מה שעשינו. על-פי התוכנית היה על אבו-סחה לחכות לי סמוך למוסך. אני אכנס למוסך עם המכונית ואנסה להפעיל את החומר ולהסתלק. אם לא אחזור אחרי עשר דקות, יסתלק אבו-סחה לבדו. הגענו למחסום הראשון. השומרים כבר הכירו אותי ולא בדקו את המכונית. אמרתי להם שחברי נוסע מאחור וגם לו נתנו לעבור. אבו-סחה עלה על המדרכה והתנגש במחסום. אך התגבר על התקלה בכוחות עצמו."²¹

שתי המכוניות הגיעו אל היעד. יעקובה נכנס עם מכוניתו למוסך והצמיד אותה לאמבולנס. ארבעה ערבים לבושי-הדר וחמושים, ניגשו אליו.

- "מה קרה ?" שאל מפקדם בחשד.

- "רוצה לתקן," השיב יעקובה והעמיד פני-תם.

- "בעל-הבית איננו. ישוב בעוד חצי-שעה," אמר המפקד.

- "אשאיר את המכונית ואשוב בעוד חצי-שעה."

סגן מנהל המוסך התערב ואמר: "בימים הרעים האלה אנחנו מקבלים לתיקון רק מכוניות של לקוחות קבועים. איך אני יכול לדעת שאין פצצה במכונית?"

יעקובה נעלב: "אני אודיע לוועדה הלאומית שסירבת להגיש עזרה ללוחם שנסע בשטחי היהודים, ושמכוניתו נפגעה." סבלנותו של המפקד פקעה והוא אמר: "קח את המכונית שלך למוסך אחר. אי-אפשר לתקן אותה כאן. המוסך עמוס מאוד." יעקובה ניסה תירוץ חדש: "גנבתי את המכונית מחבר שלי ביפו, למען העניין הערבי. אינני יכול להחזירה לו במצבה זה. אני מוכרח לתקן אותה מהר. ורק במוסך הזה אפשר לתקנה." ארבעת הערבים הביטו במכונית בחשד, וליעקובה לא הייתה הזדמנות להפעיל את המנגנונים. הוא צעק: "פחדנים! חפשו במכונית, אם אתם חושבים שיש בה משהו."

המפקד התנצל: "תבין, היהודים מכניסים פצצות, אנחנו מוכרחים להיזהר."

יעקובה איתר תכסיס חדש. הוא ביקש מאנשי-שיחו כתובת של מוסך אחר, נכנס למכונית, הפעיל את מנגנון הפיצוץ. ירד מהמכונית וביקש לשתות קצת מים, לפני שייצא לדרך. הערבים הראו לו את הברז וחזרו למשרד, ויעקובה חמק החוצה. הוא היה בטוח שהערבים הרגישו בתרמית.

המשא-ומתן במוסך נמשך עשרים דקות, אך אבו-סחה, שהיה אמור לחכות עשר דקות בלבד, חיכה לחברו בסבלנות, עד שהגיע והתיישב ליד ההגה. השניים נסעו מאה מטרים ושמעו את הפיצוץ. אמצעי-המניעה הדק השהה את הפיצוץ רק שלוש דקות. זעקות נשמעו ואנשים ברחו לכל עבר.

"ליד בית-החרושת לטבק ראינו ג'יפ צבאי בריטי נוסע מולנו," סיפר יעקובה. "החיילים שישבו בג'יפ חסמו את דרכנו. עצרתי את המכונית בבת-אחת והיא טיפסה על הג'יפ. הבריטים זינקו אלינו עם טומיגנים ופקדו עלינו לצאת מהמכונית. לשנינו היו אקדחים; אבו-סחה הספיק להחביא את אקדחו תחת מושב המכונית. האקדח שלי נשאר על גופי. אבו-סחה ביקש סליחה ואמר בחיוך: 'לא מנומס לעצור בבת-אחת. בלי להוציא קודם את היד, ואתם, כידוע, בחורים מנומסים.' ההלצה הפיגה את המתח. הבריטים חיפשו במכונית ובבגדינו ומצאו את אקדחי, וכמה מחסניות אצל אבו-סחה. המפקד שאל 'לאן נוסעים?' 'לבלד א-שייח'.' השבתי. 'תעודות-זהות!' דרש. נתנו לו את תעודות-הזהות המזויפות. 'פאק-אוף, ערבים מסריחים,' אמר לבסוף באנגלית, והניח לנו לנסוע."²²

יעקובה ואבו-סחה קיבלו פקודה לנסוע, אם ייצאו בשלום, לכפר-אתא, לפגישה עם מפקדיהם, אבל דגי אגמון ויוחאי בן-נון חיכו להם בחוסר-סבלנות, כבר ביציאה מחיפה, יחד עם ארבעה מאנשי "המיוחדת". כשהתמהמהו רצה אגמון להיכנס לעיר הערבית ולחלץ אותם, אך חבריו עיכבו בעדו. המפקדים ראו את ההתנגשות בין המכונית של חבריהם ובין הג'יפ הבריטי, וכשיצאה המכונית מהעיר נסעו בעקבותיה. ליד בתי-הזיקוק לא יכול אגמון להתאפק, חסם את דרכם של פקודיו הניצולים והילולת-ניצחון קצרה נחוגה באמצע הכביש.

"במוסך הערבי נהרגו שלושים איש ונפצעו כשבעים," כתב אגמון. "המוסך נהרס. לפני ההתפוצצות באה למוסך מכונית של אחד מחברי עיריית-חיפה. לפני-כן שהתה המכונית הזאת מול בית-העירייה שבהדר-הכרמל, והערבים... סברו שהיהודים הכניסו לתוכה חומר נפץ כשחנתה בהדר-הכרמל."²³

באותו יום הדביקו אנשי ה"הגנה" בחוצות חיפה את עיתון-המחתרת "החומה", ובו כרוז, על-פי נוסח שהכתיב ישראל גלילי בטלפון באוזני מפקד חיפה, משה כרמל.²⁴

בדוח ששלח יגאל אלון ליגאל ידין למחרת, כתוב שדני אגמון "ציין לשבח קור-רוחם ואומץ לבם של שני המבצעים."²⁵ באוזני אגמון התלונן אלון: בכרוז בחיפה לא מוזכר שאנשי הפלמ"ח תכננו וביצעו את הפיצוץ. השניים התנחמו: ההיסטוריה עוד תעשה צדק עם המבצעים.²⁶

_____

[בשבוע הבא: פיצוץ שתי מכוניות תופת על-ידי ערבים בירושלים, סמוך לבניין העיתון באנגלית ג'רוזלם פוסט, וברחוב בן יהודה.]

1. פיצוץ המון תואר בשבוע שעבר.
2. סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם ועם ישראל גלילי. ראוי לזכור שכראש ממשלה לא אישרה גולדה מאיר בפרוץ מלחמת יום הכיפורים לבצע התקפה אווירית מקדימה נגד המצרים והסורים. לפחות דוד אלעזר העיד באזני אחרי מלחמת יום הכיפורים? שסירובה זה של גולדה מאיר קבע את מהלכי המלחמה הראשונים שעלו לצה"ל בקורבנות רבים.
3. תעודות מדיניות, 96. הערה מס' 2.
4. שם, 96, א. אפשטיין אל ג. מאירסון, וושינגטון, 7 בינואר 1948.
5. אל ג. מאירסון מאת ח. ברמן, 8 בינואר 1948.
6. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9345 S ישיבת ועדת הביטחון ב-13 בינואר 1948.
7. אחרי שלושה חודשים נהרג סגל בהתקפת אצ"ל ולח"י על דיר-יאסין. בן אחיו הוא העיתונאי ומראיין הרדיו והטלוויזיה, אראל סגל.
8. .CO 537/3855 דוח הסי.איי.די. מיום 7 בינואר 1948: 537/3853 CO, דוח דו-שבועי של מושל מחוז ירושלים לתקופה 16-1 בינואר 1948; י. אופיר. על החומות, מכון ז'בוטינסקי, עמ' 32-28.
9. יומן דב"ג, 7 בינואר 1948.
10. אופיר, על החומות. עמ' 33-32.
11. ידיעות טנא מ-6 בפברואר 1948.
12. ראיון עם ג'דען אמעשה ב-26 ביולי 1980; סדרת הראיונות עם גיורא זייד ב-1980.
13. א"צ, תאמ"ע 19/1, דוח על פעולת פיצוץ הגראז' ביום 28 בפברואר 1948; ראיון עם יוחאי בן-נון ב-4 במארס 1979; הראיונות הנ"ל עם ג'דען אמעשה ועם גיורא זייד.
14. יחידת המחץ של חיפה. בפיקוד יהודה קופל ושמואל מלניק, שמנתה כארבעים לוחמים מוותיקי הפו"ש, הפו"ם, החי"ש והפלמ"ח וממשוחררי הצבא הבריטי; צדוק אשל, מערכות ה"הגנה" בחיפה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1978, עמ' 330; רב-שיח בכינוס "המיוחדת" בבית-שערים, 14 ביולי 1979.
15. חיסול מנהיגים ערבים.
16. יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. לגדוד זה השתייכו היחידות המיוחדות של הפלמ"ח. לרבות המסתערבים; דני אגמון. "פיצוץ מוסך ערבי בחיפה", ספר הפלמ"ח ב', שם. עמ' 139-137: סדרת עדויות של דני אגמון ב-1981.
17. היה מאנשי המחלקה הערבית בפלמ"ח. לאחר הקמת המדינה שירת בשב"כ, באמ"ן ובמוסד.
18. חסן שובלאק היה אחד היעדים של תוכנית "זרזיר". המסתערבים עקבו אחריו והכירוהו היטב.
19. ראיון עם יעקובה (יעקב כהן) ב-29 במארס 1978; סדרת הראיונות הנ"ל עם דני אגמון.
20. דני אגמון. "פיצוץ מוסך ערבי בחיפה". שם, עמ' 138: סדרת העדויות הנ"ל של דני אגמון.
21. הראיון הנ"ל עם יעקובה.
22. שם, שם.
23. דני אגמון, "פיצוץ מוסך ערבי בחיפה", שם.
24. סידרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
25. ארכיון צה"ל, דוח פעולת פיצוץ גראז' בחיפה.
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם דני אגמון.