|
|
כמעט כמשו... [צילום: AP/William Fernando Martinez]
|
|
|
|
|
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה היינו, אחותי הגדולה ואני, הקטן, יוצאים אל גינת המעט בכניסה לבית הורינו בקיבוץ. חמורי סבר כסברו של אבא שותקים עד קרקעיתה את תהום שתיקתה של אימא, בחרדת קודש וביראת חילולו, היינו קוטפים, בהיסוס, שש גרברות. אחת למיליון.
עד היום, והם כבר אינם, עודני חש וחושב שהגינה, אשר כמעט בכל ימות השנה הייתה כמעט ריקה, כמעט לא גינה, אשר רוח ערב גיבבה את אדמתה לאבק, לא הייתה אלא מצע לגידולם של שישה פרחי הרוע, אשר אש עפרם של קורבנותיה בוערת בפניו הכבויים של אבא.
צמאים לחיים שיקפו הפרחים החצי מתים, שגססו בגינה, את היעדר טיפוחה, את אלכימיית הזיכרון המייסר שהפכה את גבעוליהם הרעועים לנרות נגרעים. כמעט כמושים, חפויי גבעולים, היו הגרברות, על סף קמילה, צרורות בידינו, שלוש בידי אחותי ושלוש בידיי.
נכנסנו הביתה, בני דור שני לשואה, גדולים מספיק להבין את מהות היום, עדיין קטנים מכדי לדעת שגם חיינו ייטבעו בחותמו, והפרחים, שעוד מעט יונחו באגרטל בתנועה איטית ורכה, כהנחת נרות נשמה על-כנם, צופרים באוזני רוחי, אוזני ילד קטן שחש עצמו במובן עמוק כניצול שואה, את הצפירה האיומה והנוראה שצופרים הצופרים ביום זה. אזעקת מותם של כמות בלתי ניתנת לכימות, להבנה, של בני אדם.
בגיל צעיר, צעיר מכדי להאט ולוותר, אמר אבא: "אני כבר הולך מהיריד", כועס על החיים, על הזיכרון, על השיכחה, לא צריך ולא רוצה מהם דבר לבד מהמעט ההכרחי לקיום. כל יום היה יום שואה, בלי פרחים.
לימים, עזבנו. בבית גרה זה מכבר משפחה אחרת, הגינה הריקה התמלאה, כמשוער, פרחי חיים. לא פקדתי את המקום עשרות שנים אבל בעיני רוחי אני שב אליו מדי שנה, בערב יום הזיכרון, מחפש בו את שש הגרברות שהיינו קוטפים שנה בשנה ומתוך פניו הקודרות של אבא מביטות בי עיניים כבויות כעפר, ובמבען אני מנסה להפיח חיים קטנים בשש הגרברות הנבולות, שאף הן כבר מתו.
