"נפגעי פעולות איבה" ביום הזיכרון

"נפגעי פעולות איבה", צורפו לפני שמונה שנים לחללי צה"ל, ביום הזיכרון, ועדיין יש מי שאינם משלימים עם ההחלטה. אי-ההשלמה נובעת בחלקה מן העובדה, שאין נפילתו של חייל במלחמה דומה למותו של נרצח "על-רקע לאומני". הראשון היה לוחם, והשני ─ אזרח. זה נהרג בקרב, וזה נרצח במקום ציבורי או פרטי.

אם נעמיק, נגלה ששורש אי-ההסכמה צומח בראשיתו מכניעה למושגים מוכתבים כגון 'פעולות איבה', המצביע לאמיתו של דבר על סיבה (פעולות בגלל איבה) ולא על תוצאה: "נפגעים". שהרי, תוצאת קרבות (לפי המילון- 'פעולות איבה' כאמור) היא הרוגים ופצועים. לא נרצחים. הנה הבלבול הראשון. התנגדות משפחות החיילים שנפלו, גם ללא הפלפול-בלבול הלשוני, היא, מפני שהן חשות, לא רק יודעות, שיקיריהם נפלו בקרב, לא נרצחו. בה במידה, משפחות הנרצחים חשות את חוסר הישע של הנרצחים, יקיריהן, תחושה שאינה קיימת אצל לוחמים והמתאבלים על אובדנם.
אמת, השנאה העזה, הן לחיילי צה"ל והן לאזרחים יהודים, קיימת, ובכל זאת אין מכנים אתהחיילים שנפלו ─ "נפגעי פעולות איבה". או, לחלופין─ על האזרחים שנרצחו─ "נפלו במערכות ישראל".כלומר, לא האֵיבה (הסיבה) היא העניין, אלא התוצאה. נרצחו או נהרגו. וזה כן חשוב.

מדוע? כי הנרצח הוא אזרח. אזרח יהודי. הוא נרצח בידי "מחבל". מילולית ─ לא נרמז אפילו שה"מחבל" רוצח, רוצח ערבי. ל"מחבל" אין דת ואין לאום ולכן כביכול אין לו מניע "לחבל"(במה?...). הרוצח והסיבה לרציחות, נותרו עלומים. או אז, הסיבה─ נתונה לפירושים. פוליטיים, כמובן. אנחנו אומנם יודעים כי מחבל יהיה תמיד ערבי ורוצח של יהודים. יודעים, אבל לא חשים. מלים באות לשם מתן מידע, אבל לא פחות, ואולי בעיקר, לשם מתן תחושה והבנה. למידע כשלעצמו אין חשיבות, ללא מחשבה עוקבת. אילו במקום "מחבל" (או "מפגע") היינו שומעים 'רוצח ערבי', זה היה גם מידע אמין, גם לא היה אז מקום לפירושים וגם היינו חשים בכל עצמותינו ובכל העוצמה, שיהודים נרצחו בלכתם תמימים בדרך, על-ידי שונא יהודים, רוצח ערבי. לא בקרב. אבל אז, גם היו מתעוררים כל הנאורים המוסריים, בזעקה על "תהליכים מעוררי חלחלה", על גזענות ולמעלה ממנה. המצאת ה"נפגעי פעולות איבה", האם לא באה כדי לכסות על המהות? לבלבל בין קרבות ("פעולות איבה") בשדה, לבין רצח תינוקות בעריסתם?

גם "נפגעים" היא מלה מרוככת ל'נרצחים' או 'פצועים'. אם לדייק, בחשכת החודשים אחרונים, הם בכלל נשחטים. הם קורבן האיבה הערבית-איסלאמית. אם כך, מ"נפגעי פעולות איבה" נותר כנכון רק מונח השנאה (איבה). רק הסיבה. גם היסטורית, לא רק לשונית, שנאת יהודים בא"י לא השתנתה מזה מאה שנים. לכן, לא עוד נפגעי פעולות איבה, אלא 'קורבנות איבת הערבים'.

הלוחמים שנפלו אינם קורבנות. רובם הקריב את חייו שלו, נהרג. לא מפני ששנא את האויב, אלא משום שאֵיבת האויב (כן, אותו שורש לשוני) גרמה לו להרוג וליהרג, על-מנת שלא יישחטו עוד יהודים. בינתיים, לצערי, ללא הצלחה רבה.

מכאן ההתנגדות לִכרוך את מי שהקריב עצמו, חייל מגויס בצבא, עם מי שאויבו הקריב אותו, בהיותו אזרח חסר אונים. אם לא נהפוך גם את החיילים לחסרי אונים, יש סיכוי שיינצלו חייהם של אזרחים יהודים רבים. כל כך התרגלנו למונחים שנרקחו בחטא הפוליטיקאים, עד שקהו החושים. למשל, ה"סכסוך" בינינו לבין הערבים (המכונים "פלשתינים", "אחר"). רק אם לא קראנו את האמנה הפלשתינית, את חוקת פתח (שנכתבה אחרי אוסלו!) ואת חוקת החמאס, רק אז נעריך את מלחמת שתי המאות בא"י כ"סכסוך" (שאין לו רגליים, פרט לרגל ה"כיבוש" ב-1967). שלוש אלה שתולות על פלגי הזוהמה של התורה הנאצית, אך בהן, למרבה הבושה, סגן הרמטכ"ל אינו מזהה "עדות לתהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה לפני השואה".

וכך, אם זהו סכסוך ולא מלחמת 100 השנים (לפחות), אם זו לא מלחמה, אזיי גם אין אויב. מתי שמענו לאחרונה - אויב? אפילו כבר לא בפקודות מבצע. לנו יש "מחבלים", או "עמיתים" ו"מקבילים". כן, אלה ששולחים את הרוצחים ("מחבלים").
כאשר למדתי על מלחמת 30 השנים ומלחמת 100 השנים, לא הבנתי איך נמשכו כל כך הרבה זמן. אח"כ גם 6 שנות מלה"ע השנייה נראו לי המון זמן. ושוב לא הבנתי, איך?

עד שהתברר לי, שלא רק טעויות, אולי בלתי נמנעות, גרמו, אלא גם תפיסות מופרכות וגם זדון. זדון מוסווה כמובן. ג'ורג' אורוול הטוב הותיר לנו מילון שיחדש (Newspeak) ובו מלים שדורסות כל אמת. כל העולם הדיפלומטי והפוליטי כיום, משתמש בשפה הזאת כדי לטמטם מיליארדים. האם גם אנחנו היטמטמנו?
אם באמת רוצים לזכור את כולם, נופלים ונרצחים, חשוב להפריד בין לוחם שנהרג לבין תינוק שנרצח. בין מלחמה לבין סכסוך. בין מחבל לבין רוצח. בין אויב לבין עמית, ולו רק בגלל המעשה המזעזע. אבל גם בגלל המהות.