לשם מה זקוק
נתניהו להרצוג - ברור למדי; בין היתר להקלת העברת אישור התקציב החדש בכנסת, להקטנת סחטנות חברי הכנסת "הקשים" מן הליכוד ומ
הבית היהודי, במיוחד בנושא חידוש הבנייה באיו"ש, לשינוע לשום מקום של תהליך מראית-עין שיקל מהלחץ שמפעילים עליו האירופים, ולמניעת ביזבוז זמן במאבק מדיני למנוע או לצמצם אפשרות של "גחמה של הרגע האחרון" מצד אובמה באו"ם. שתי הנקודות האחרונות אינן חיוניות, אבל רצויות מאוד.
נתניהו צריך לעבור בשקט יחסי את תקופת הבחירות לנשיאות בארה"ב, עד שיתברר לאן נושבת שם הרוח. או אז, בהתבסס על כל מה שיכינו עוזריו בשיחות עם המועמד(ת) הרציני, ישקול הליכה לבחירות חדשות על בסיס "המציאות הבינלאומית החדשה" שתיווצר.
יש סימנים, שאינני מיחס להם עדיין חשיבות רבה מדי, שהמגעים בין ישראל למצרים, סעודיה, ירדן והמפרציות (למעט, אולי, קטר) מניבים התקרבות בין ישראל למדינות אלה, על-רקע האיום מצד אירן ו-ISIS. ISIS, מבסס את אחיזתו בלוב, בסיני, בדרום תימן ובצפון סוריה, ועל-רקע סטגנציה מסוימת בהתקדמותו בהשתלטות על חלקים נוספים מסוריה ועירק, יחפש חלופה של הישגים, ולו למראית עין, בתקיפת מדינות שלא סבלו ממנו עד כה יתר על המידה, ובכללן ישראל. ייתכן, שלצורך זרוז תהליך ההתקרבות, הצטרפות "
המחנה הציוני" או מפלגת העבודה לקואליציה, תהיה בכך מראית-עין נוחה. אינני סבור שנתניהו מתכוון לבצע "מהלך שרוני" ביהודה ושומרון, אבל אם בעידוד המדינות הסוניות הגדולות, ירדן תהיה מוכנה למעורבות משמעותית יותר בתהליך מדיני, יגדל הסיכוי להגיע לפתרון פוליטי סביר. כך או כך, אין לנתניהו מה להפסיד מתרגיל מדיני-פוליטי מסוג זה, שבאותה הזדמנות גם ינטרל סופית את היוזמה הצרפתית.
בחירות חדשות
לשם מה זקוק הרצוג לנתניהו - ברור עוד יותר; לשרוד במפלגתו, למנוע את קריסתה הפוליטית ולרשום לזכותו אירוע מדיני "משמעותי" או לפחות ניסיון לכך - איזו ועידה בינלאומית או תרגיל תקשורתי אחר, שיותיר בפיו טעם מתקתק טרם יציאתו לחיים האזרחיים ולעשייה לביתו.
בכל מקרה, מה שיקום אם יקום, עם הצטרפות הרצוג ותומכיו לממשלה, איננו ממשלת אחדות לאומית, אלא זחילה של מפלגת העבודה אל הקואליציה, בתקוה לדוג משהו במים העכורים של הפוליטיקה הישראלית הסטגנטיבית והשוחקת מבחינתם. תהליך כזה יגרום לפרוק "המחנה הציוני", יחליש את שני חלקיו ויכין היטב את הקרקע לבחירות חדשות, אחרי הבחירות הקרובות לנשיאות בארה"ב ועל בסיס תוצאותיהן.
דומה שהימין נמצא עכשיו בתנופת "התבגרות" פוליטית, וכחלק ממנה התחיל ליישם בנושאים שונים גם את מדיניותו ותפישותיו החברתיות והכלכליות. "המחנה הציוני" חרף העובדה שהמלה ציונות היא חלק משמו, בעמדותיו המדיניות והאידאולוגיות, התרחק כברת-דרך ארוכה מהציונות "הקלאסית", זו שרואה במדינת ישראל את הגשמת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וזכותו למדינת לאום משלו. מגמה זו בימין עתידה להתחזק בדור הקרוב ולגרום להיווצרות מערך פוליטי לאומי-ליברלי חדש בישראל. מולו יתיצבו "כל השאר", כשכל השאר כוללים את המרכז הנזיל של לפיד, השמאל הסוציאל-דמוקרטי המוחלש, ושאריות השמאל הפוסט ציוני. זה יהיה שינוי פנימי הרה-משמעות, ודומני שאליו חותר נתניהו, שלא ימשיך כראש ממשלה יותר מקדנציה אחת נוספת, אולי אפילו לא שלימה. ייצוב הפתרון המדיני, ניתוב קדר יורשים פוטנציאלי וביסוס הימין בישראל, הן משימותיו הראשיות עד אז.
מהלך חשוב בהתפתחות זו הוא חתירה לשילוב ליברמן והבית היהודי בגוש פוליטי של הסכמה לאומית-ליברלית. כחלון הוא חלק מהליכוד ובמוקדם או מאוחר יחזור אליו, במיוחד לקראת מאבק על ירושת ביבי. בשלב כלשהו בתהליך זה, אני רואה אפשרות של שילוב כוחות בין הליכוד וליברמן. המפתח אצל ליברמן יהיה: א. מציאת "שער אחורי" שדרכו יכנס לליכוד ויתיצב בו למאבק על ראשות המפלגה והממשלה אחרי עידן ביבי ב. הפנמת העובדה שאין לו שום סיכוי אחר
להגיע לראשות הממשלה בדרך פוליטית אחרת. שקט תעשייתי יעניק לתהליכים אלה מצע נוח, שיאפשר להם להבשיל ללא משברים פנימיים חמורים.
הפרדת רשויות
המפתח לקצב השינויים שיפקדו את ישראל בשנים הקרובות, יהיה היקף השינויים הפנימיים שתחולל הממשלה, בין אם כממשלת שיתוף-מוגבל עם "הרשימה הציונית" ובין אם כממשלה הנשענת על רוב מצומצם יותר אך פועלת באינטנסיביות מוגברת. לשם כך נתניהו חייב להבטיח ששלושה נושאים יקודמו באופן משמעותי: א. הפרדת הרשויות באמצעות תחיקה מסודרת; ב. פתרון מצוקת הדיור; ג. שינוי מבני במשק שיצמצם את פערי השכר וההכנסות בין רבדי האוכלוסייה. כך גם יבטיח שהציבור לא יעדיף מחאה נגד הממסד הפוליטי (מפלגות השלטון והכנסת), לרבות בבחירות חדשות אם תידרשנה, על פני סבלנות הנשענת על "תוצאות בעין".
מאוד לא רצוי שמדינת ישראל תקלע למשבר חוקתי-פוליטי, ממסדי וכלכלי, מן הסוג העובר כיום על ארה"ב. המציאות הישראלית דומה בנקודות רבות למצב בארה"ב בשינויים המתחייבים, ומכאן גם החשיבות שעשויה להיות לתוצאות ולהתפתחויות בארה"ב על מגמות ההתפתחות בארץ. העניין איננו רק בקשרים המדיניים בין הצדדים, אלא בתהליכי העומק הכלכליים, חברתיים, דמוגרפיים וחוקתיים ששתי המדינות ניצבות בפניהם.
תהיה הבחירה שיעשה הרצוג אשר תהיה, הקלפים בהם הוא מחזיק אינם טובים, ותפקידו הוא לבחור נכון את הרע במיעוטו. להערכתי כניסה לממשלה היא הרע במיעוטו אם ינתן לו חופש פעולה מדיני סביר מתוך הבנות והסכמות עם ראש הממשלה, מבלי שיתלוו לכך הצהרות ומהלכים של מראית-עין שרק יכבידו על שני הצדדים, או יטרפדו את המהלך מכל וכל. מסלול זה גם מותיר לו את הסיכוי המיטבי, אם יצלח, להמשיך ולעמוד בראש מפלגת העבודה לעוד פרק זמן לא ארוך מדי ולקשור את פועלו הפוליטי עם הישגים חשובים.
