ע"נ התאלמן בגיל צעיר ונותר עם שלושה ילדים בני 14-12. י"ג סובל מנכות של 10%, הוא סועד את אמו החולה בסוכרת ועבר גירושין כואבים. י"נ עבר התקף לב ולא היה מסוגל לעבוד. ש"ר נאלץ לתמוך בגיסתו בעקבות טרגדיה משפחתית. א"ב נקלע למצוקה כלכלית והתקשה לפרנס את משפחתו. א"ג לקה בליבו והוא מטופל בבן הסובל משיתוק מוחין.

אלו הם רק שישה מבין 17 חברי דן, שבכירי החברה ניצלו בצורה צינית את מצבם כדי לרכוש מהם את מניותיהם בחברה ברבע משוויין. ה-17 אולצו למכור את המניות בנזיד עדשים כתנאי לפרישה וקבלת פיצויים ופנסיה. בראש המנוולים שעשו זאת עמדו היו"ר דאז, מיכאל נגר, והמנכ"ל דאז והיו"ר דהיום, שמואל רפאלי. המטרה שלהם – קבעו בנפרד השופטים בדימוס ברכה אופיר-תום ועמירם בנימיני – הייתה פשוטה וברורה: ככל שיהיו בדן פחות בעלי מניות, יעלה הערך של מניותיהם-שלהם.

אני לא חסיד של שימוש באמצעים פליליים לטיפול בסכסוכים עסקיים. אבל הפעם המשטרה חייבת להיכנס לתמונה. שימוש במצב אישי של הזולת כדי לכפות עליו עסקה רעה, מהווה סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועוד. כאשר מדובר בבכירים בתאגיד, אלו גם מרמה והפרת אמונים בתאגיד. נבזות כזו אינה יכולה להסתיים בתשלומים הבאים מקופתה של דן, ושרק בעקיפין פוגעים במי שעשו מעשים כאלו. למנוולים כאלו יש מקום מתאים אחד ויחיד: בית הסוהר.

כבר נתקלנו בנוכלים, אבל לפחות לפי הדוח של עו"ד חגי אולמן – אורן קובי הוא מהמנוולים שביניהם. על-פי הדוח, קובי נטל בצורה מכוונת את כספם של עשרות לקוחותיו והשתמש בהם כמעט אך ורק לצרכיו האישיים. הרשימה עוצרת נשימה: דירה במגדלי אקירוב ב-17.5 מיליון שקל, ציוד לדירה ב-6.5 מיליון שקל, מכוניות מאזארטי ורנג'רובר, נסיעות לחו"ל, בגדים במיליון שקל, אוסף עטים ששוויו 2 מיליון שקל – וזה לא הכל.

בהשוואה הבלתי-נמנעת לענבל אור, תחושת הבטן שלי היא שאור הונתה כאשר הסתבכה, בעוד קובי ביצע פעילות תרמיתית מהיום הראשון. מבלי לחרוץ דין בשלב מוקדם זה, אבל מתוך נסיון העבר עם אולמן כאדם רציני מאוד (הוא היה בין נאמני אי.די.בי), מתקבל הרושם שכל פעילותו העסקית של קובי כוונה למטרה אחת ויחידה: להונות כמה שיותר אנשים ולהוציא מהם כמה שיותר כסף.

עורכי הדין ורואי החשבון שהיו סביבו יידרשו לתת תשובות ולהסביר כיצד טיפוס כזה יכול היה לפעול באין מפריע במשך שנים. גם משרד הבינוי צריך לומר לנו כיצד בכוונתו למנוע מנוכלים דומים לפעול בעתיד. והעיקר – הכלל הבסיסי: אם מישהו מבטיח לכם משהו שהוא טוב מכדי להיות אמיתי, קרוב לוודאי שהוא לא אמיתי.

רומן זדורוב רצח את תאיר ראדה. יונתן היילו הרג את ירון איילין. עם כל ההבדל העצום שבין המקרים – ראדה הייתה ילדה חפה מפשע, איילין היה עבריין מין – יש להם תופעה משותפת ומטרידה: תמיכה ציבורית רחבה. כיצד שני מנוולים כאלו, שנטלו חיי אדם, מצליחים לזכות במאות אלפי תומכים בפייסבוק (הראשון) ובהתערבות שערורייתית של אישי ציבור בהליך המשפטי (השני)?

אני לא מבין כלום בפסיכולוגיית המונים. אני כן מבין במערכת המשפט הישראלית, ואני חושש שהמקרים הללו מלמדים על חוסר אמון הולך וגובר במערכת – החל מהמשטרה, עבור בפרקליטות וכלה בבית המשפט (כולל בית המשפט העליון). יש מאות אלפי ישראלים שגם אם תתנו להם פסקי דין מנומקים של מאות עמודים – לא יאמינו. למה? כי הם לא מאמינים. הם לא צריכים הסבר, הם לא צריכים הוכחות.

חוסר האמון הזה עלול להביא לתוצאות חמורות של נטילת החוק לידיים, של איש הישר בעיניו יעשה, של פנייה לדרכים חלופיות ולאו-דווקא חוקיות. דרוש טיפול שורש כדי לגדוע את התהליך בעודו באבו: בחינוך מהגיל הרך לכיבוד החוק, בהסברה לבני נוער, בשכנוע למבוגרים, בפתיחות לביקורת (כן, פרקליטי המדינה, גם מצידכם), במתן מענה ממשי לתמיהות. אחרת, המנוולים ימשיכו לקבל אהדה על חשבון הקורבנות ושומרי החוק.

עו"ד רוני סדובניק לא אהבה, בלשון המעטה, את הביקורת שמתחנו עליה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בנושא עלילת האונס של לקוחותיה נגד עו"ד אורי דניאל, כפי שלא אהבה את הביקורת שמתחנו עליה בשל עלילתה הבזויה בפרשה אחרת נגד שלושה שופטים. מה עשתה סדובניק? ניצלה לקוחה אחרת שלה, קורבן לאונס קשה, וביקשה לפתוח נגדנו בהליכים על בזיון בית המשפט – דבר שאותו אנו מכחישים מכל וכל. הבקשה הוגשה ממניעים זרים, שנה לאחר האירוע הנטען, הייתה חסרת יסוד עובדתי, ובעיקר – לא היה לה בסיס משפטי. בית המשפט העמיד את סדובניק על העובדה האחרונה, המליץ לה למשוך את הבקשה וכך נאלצה לעשות.

עצם השימוש באותה לקוחה היה מעשה נבלה. במקום לנהל בעצמה את מאבקיה האישיים, בחרה סדובניק בקורבן אונס והסתתרה מאחורי גבה. לא אתפלא אם היא גם חייבה אותה בתשלום על אותה בקשה מופרכת. למותר לציין, שאנחנו לא נרתעים ולא נירתע – גם לא ממנוולים.

הסולטן הטורקי המודרני הוא הרבה דברים: דיקטטור, מושחת, סותם פיות, דו-פרצופי, תומך טרור. מה שהופך אותו למנוול הוא הבריונות שלו בנושא רצח העם הארמני בידי האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה. 1.5 מיליון ארמנים נטבחו אז, רק בשל היותם אמרנים, במה שהיה רצח העם הגדול ביותר עד השואה. היסטוריונים בכל העולם תמימי דעים בכך שמדובר היה ברצח עם מתוכנן, אבל טורקיה – ובעיקר ארדואן – בכלל לא מוכנים לשמוע על זה. לטעמם, מספר הקורבנות היה נמוך בהרבה והאירוע כולו היה תוצאה של בעיות ביטחוניות – ממש אותה רטוריקה של מכחישי השואה.

ארדואן מאיים על כל מי שמעז לצייץ איזושהי הכרה ברצח העם הזה, והשבוע הגיע תורה של מישהי שיודעת משהו על רצח עם: אנגלה מרקל. ארדואן הזהיר את מרקל, שאם הפרלמנט הגרמני יאשר הצהרה שכזו – הדבר יפגע ביחסים בין המדינות. ההסבר: ארדואן יודע שמערב אירופה בכלל, וגרמניה בפרט, תלויים ברצונו הטוב בהתמודדות מול שטף המהגרים מהמזרח התיכון. לזכותה של מרקל יש לומר, שהיא לא מצמצה וההצעה עברה בבונדסטג. ישראל, אגב, שגם היא יודעת משהו על רצח עם, נמנעת מהכרה שכזו בשל רגישות היחסים עם אנקרה.

הכרה בחטאי העבר היא צעד ראשון וחיוני בהימנעות מחטאים בעתיד. כאשר ארדואן מתעקש להכחיש את ההיסטוריה בת המאה, הוא מאותת בכך שמבחינתו היא יכולה לחזור על עצמה. וכאשר העולם המערבי התרבותי מוכן להרכין ראש בפני בריונות שכזו, גם הוא הופך למנוול.

במוזאון ישראל מוצגים בחודשים אלו, לראשונה יחדיו, שלושה פסלי ברונזה של הקיסר הרומי אדרינוס (או הדרינוס) – דמות המלמדת שההחלטה אם מישהו היה מנוול או לא, עשויה להיות תלוית הקשר ופוזיציה.

ביהדות "זכה" אדרינוס לקללה "שחיק עצמות", שמשמעותה ברורה. הוא היה הקיסר שהחליט להפוך את ירושלים לעיר אלילית, איליה קפיטולינה, צעד שגרר את מרד בר-כוכבא. הוא היה הקיסר שהורה לדכא את המרד באכזריות כה רבה, עד שבארץ ישראל כמעט ולא נותרו יהודים. הוא היה הקיסר שלאחר המרד אסר בצורה גורפת את קיום מצוות היסוד היהודיות.

לעומת זאת, בהיסטוריוגרפיה הכללית נחשב אדרינוס לשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו הייתה מן המשגשגות שידעה האימפריה הרומית. הוא נמנע ממסעות כיבוש כדי להגן טוב יותר על האימפריה, ניסה לאחד את עמיה לקהילה אחת ועודד את האמנות והתרבות. מנוול? כן. נאור? כן. סתירה? לא.