בסופו של חשבון, מגיעים לירושלים. אפשר לדבר על "שתי מדינות" ו"חלוקת
הארץ" ו"סוף הכיבוש" (כמובן, כמובן) - בסוף תעלה ירושלים על ראש שמחתנו. החבורה הידועה, שמפתה אותנו זה 49 שנים להיפרד מארץ חיינו, צריכה לענות מה היא מציעה לעשות בירושלים - לא עיסאוויה ובית צפאפא וכדומה, אלא העיר העתיקה על ארבעת רבעיה, כולל עיר דוד המשתרעת מדרום להר-הבית וחוצה את החומה הנוכחית.
"שאלו שלום ירושלים" ציווה המשורר בתהלים. שאלו את חסידי החלוקה, מה בדעתם לעשות בעיר שזיכרונה הביאנו הנה? מי שלא מוכן לחלוק אותה עם זרים, מוותר למעשה על תכלית כלשהי למשא-ומתן במסגרת השיח המדיני והפוליטי. שום ערבי לא יסכים לפתרון מדיני ללא שליטה מוסלמית מלאה בירושלים המזרחית. הרעיונות על בינאום העיר, חלוקתה לרבעים, חלוקת השליטה - יהודית בתהום ומוסלמית בהר - הם דיבורים בעלמא, אבק פורח וחלום יעוף במדינות המערב ובחלקים (מצומצמים) בקרב יהודי הארץ.
אל תיתנו למאחזי העיניים בקרבנו לדבר על "חלוקת הארץ" - הגיעו ישר ליהלום בראש הכתר: ירושלים העתיקה. אם את ארץ ישראל ויהודה יכלו הרומאים להעלים מהזיכרון העולמי החל מהמאה השנייה, בכנותם את ארצנו "פלשתינה" על-שם גויי הים הפלשתים שנעלמו מהמקום מאות שנים קודם - הרי מזימתם למחוק את ירושלים ולכנותה "איליה קפיטולינה" - לא צלחה. למגינת ליבם של אויבינו וסרבני הגאולה בתוכנו, יותר מ-1,900 שנים חלפו, ועדיין העולם מכנה את לב אומתנו "ירושלים". אפילו המוסלמים, הנלחמים לשכתב את ההיסטוריה של העיר ומכחישים את זיקתנו אליה, נאלצים לכנותה "אל-קודס" כקיצור ל"בית אל-מקדשׂ", ובכך מסגירים את השקר שהם מבקשים להנחיל.
לכבוד יום שחרור ירושלים ה-49 ואיחודה עם בניה ובנותיה החוקיים, התכנסה בפריס "ועידת שלום" נוספת, אחת מני אלף, "לְיַדוֹת גוֹרָל" על ירושלים (ראו עובדיה א'). כמעט מאה שנים מאז הסכם סייקס-פיקו שקורס כיום לנגד עינינו - ההסכם שהיתווה את מפת המזרח התיכון - מנסים הצרפתים ואומות נוספות לחזור על איוולת ההיסטוריה ההיא.
משפט אחד שאמר נשיא צרפת הולנד משך את תשומת ליבי: "עלינו לפעול כדי להכיר בכך שבהקשר האזורי - כל ואקום מדיני יתמלא בקיצוניות ובטרור". חשבתי לעצמי שזה סיכום נהדר של אי-הבנת ההיסטוריה המגולמת בוועידה. הרי זה מה שעלול לקרות אם תוקם מדינה פלשתינית בתנאים הגיאופוליטיים הנוכחיים: היא תהיה "ואקום מדיני" שלאור (ושמא: לחושך) נסיון העבר הקרוב, אכן "תתמלא בקיצוניות ובטרור". די להביט בתוהו ובוהו המשתולל בסביבותינו.
כל זמן שירושלים הייתה מחוז חפץ וחלום, הסתפקנו בגעגועים, גם ב-19 שנותיה הראשונות של המדינה, שעה שבליבה עמדה חומה. אבל משעה שזכינו לשחרר את העיר ולהחיל את ריבונותנו עליה, אסור לנו לשמוט אותה מידינו. ויתור על ירושלים, חלילה, יפגע בכל התהליך ההיסטורי של שיבת ציון. משום שאין ציונות בלי ציון, וכמו שאין ציונות בלי ארץ ישראל, כך לבטח אין משמעות לחזרתנו ארצה ללא העיר ששבועתנו אליה החזיקה אותנו במדבר העמים ומכוחה שבנו הביתה.
