את הטור שלו פותח
דן מרגלית בהסכם עם טורקיה, משם הוא מגיע לסוגיית הגופות של הדר גולדין ואורון שאול: לשיטתו, אם לא היינו עורכים את עסקת שליט המבישה, לא היינו נדרשים לדון בגרסאות השונות של נוהל חניבעל, נוהל שלא נוצר אלא על-רקע ההרגל המגונה של ישראל להיכנע לעסקות מפוקפקות עם טרוריסטים.
את המשך הטור שלו מקדיש מרגלית לברקזיט, תוך שהוא זועם על מי שמכנים את אנשי הפרוורים מאנגליה, אשר בניגוד לתושבי לונדון, הצביעו בעד יציאה מן האיחוד: מי שמכנה אותם בורים, טוען מרגלית, אינו מכיר בערכה של דמוקרטיה, שם גם למטומטמים מותר להצביע על עניינים שאינם מבינים בהם. הוא מהגג בהקשר זה:
"משהו באיחוד האירופי בנוי על חתירה לערבות הדדית בלתי אפשרית. מין חתירה למחויבות, שהאנוכיות האנושית מסרבת להשלים עימה לאורך זמן. בנקודה זו, ורק בה, התפרקות
האיחוד האירופי מזכירה את ההפרטה בקיבוצים. האדם אינו נדיב דיו לשאת על גבו הכלכלי את האחר לנצח".
את הטור שלו מסיים מרגלית ב
חנין זועבי. הוא לא מסכים עימה. אבל כמו
נתן אלתרמן, שכתב בזמנו על ח"כ טופיק טובי, סבור מרגלית כי חוסנה של הדמוקרטיה נמדד ביכולת לאפשר מרחב, במה, וחופש ביטוי גם לחנין זועבי. הדחתה, לשיטתו, תספק לה מינונים של פופולריות שהיא אינה ראויה להם.
