הלל יפה אריאל, נערה יפהפייה ומוכשרת נרצחת בחדרה על-ידי בן עוולה, וכאילו הדבר טבעי, הרי יהודים דינם להירצח והערבים לרצוח. אז דברו על זה בקול ענות חלושה, אבל לא באותה זעקה שהרעידה את הארץ לאורכה, כשנשרף שטיח הכניסה באחד המסגדים, או כשנשמעה קריאה במשחק כדורגל בגנות הערבים.
יש ונדמה שגם לרוצח שפל יש קו אדום. אבל לרוצחים האלה, אין. רוצח בן 17 רוצח ילדה בת 13! למה? האפשר לקלוט דבר כזה?
ובמי האשם? באלה שעדיין מאמינים שיש לנו פרטנר חביב שאפשר לתת לו את ארץ-ישראל ולהישאר בחיים. תמיד אותם דיבורים, הסברים, התפעלויות מהצבא הפלשתיני ששומר על ביטחוננו, הנמר ויתר על חברבורותיו והפך לחתלתול.
הרשות הפלשתינית ממשיכה לטפח ולהעלות על נס את הטרור, את פולחן הרוצחים שלהם, את שלילת עצם קיום ישראל, ללמד בכל בתי הספר כי כל ישראל היא "פלשתין הכבושה", ובהתאם לכך מכונים יישובי הצפון "ההתנחלויות הצפוניות". הרשות מממנת ומובילה בכסף אמריקני ואירופי את הטרור והרצח, את בקבוקי התבערה, את האבנים והסכינים ואת הרובים. והכל מתרחש תחת ממשלת הליכוד הבית הלאומי ו
ישראל ביתנו. הפלשתינים רוצחים ואנחנו מאיימים שלא נחזיר להם תכף ומיד את גופות הרוצחים...
״אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קדר, רבת שכנה-לה נפשי עם שונא שלום, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה״(תהילים ק"כ ה-ז).
הזעקה על הירצחה של הלל בתוך ביתה, בחדרה, במיטתה, הייתה צריכה לזעזע אמות הסיפים, ללוותה למנוחה אחרונה, היה על רבבות להגיע לחברון, יש פעמים וזעקה חייבת לפרוץ מקצה הארץ ועד סופה.
המגיד מדובנא התפרסם מנעוריו כדרשן חכם ושנון, המלהיב את שומעיו במשלים מושכי לב, רוב ימות השנה היה מחזר בקהילות ישראל במזרח אירופה ודרשותיו הרשימו גדולי תורה ופשוטי עם כאחד. באחת השבתות נשא דרשה באוזני קהל רב, ואחד מהנכבדים הציג למגיד קושיה: שנינו במסכת פסחים שלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה (מילה מכוערת) מפיו, שהרי עיקם (הוסיף) הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר בבראשית ״ומן הבהמה אשר איננה טהורה״ ולא נאמר בקיצור לשון״ ומן הבהמה הטמאה״.
והרי פעמים רבות מצינו בתורה את המילים ״טמא״ ״טמאה״ (בעיקר בספר ויקרא) ומדוע לא שינתה התורה מילים אלו ללשון נקייה ?
המגיד הקשיב וענה כדרכו במשל מן החיים: בעיירה אחת התגורר יהודי תלמיד חכם שהיה מחונן בכל המעלות הטובות, נעים הליכות, בעל ייחוס, וגם עשיר מופלג. לימים התיישב בקרבתו יהודי עם הארץ, גס רוח, שהתעשר מעסקים מפוקפקים והבריות כינוהו בבוז מופגן בשמו הפרטי, יוסל בור.
פעם ביקר בעיירה עובר אורח שחיפש את מעונו של אותו עם הארץ עשיר, הוא הקיש על דלתו של הלמדן המיוחס ושאל לכתובת, אז קרא אליו המשרת: האם אתה מחפש את ביתו של ״יוסל בור״? הרי הוא ממש לפנייך.
כששמע זאת בעל הבית, נזף במשרתו על שהעליב את שכנו בפני אורח זר וכינהו בכינוי של גנאי, שלא לצורך. אחרי זמן מה הגיע לביתו של הלמדן המיוחס שדכן מבני המקום, ובלא גינונים יתרים אמר לבעל הבית: שכנך. ר' יוסל שלחני אלייך, כי ברצונו להשתדך אתך!
התפרץ בעל הבית, שלא כדרכו, כלפי השדכן וקרא בחמת זעם. היאך זה עלה על דעתו של יוסל בור, שהוא יהיה מחותן שלי? ותוך כדי דיבור טרק בפניו את הדלת.
תמה המשרת למראה עיניו ולמשמע אוזניו ואמר לבעל הבית, כשאני כיניתי את השכן שלנו בשם "יוסל בור" נזפת בי והוכחת אותי במילים קשות, והנה אתה אמרת בלא היסוס אותו כינוי של גנאי כלפי שכנינו.
השיב על כך בעל הבית, כשנכנס לביתנו עובר אורח זר ושאל למקום מגוריו של השכן יוסל, לא נגע לנו העניין כמלוא הנימה, ולכן לא הייתה סיבה לכנות את השכן בכינוי גנאי, אבל כאשר מעיזים לבוא אלי בהצעת שידוכים עם אותו שכן, מוטלת עלי החובה להכריז קבל עם ועדה, שהשידוך זה אינו ראוי לי. שכן מוסכם על הכול שיוסל זה אינו מחותן ראוי בשבילי.
הנמשל הוסיף המגיד מדובנא שכאשר עוסקת התורה רק בסיפור כמו כניסת החיות לתיבת נח למשל ואינה עוסקת בדינים ובהלכות, מוקפד להזכיר את הבהמות הטמאות בלשון נקייה, לעומת זאת במקומות שמדובר בבעלי חיים טמאים וטהורים ובהגדרת מאכלות אסורים, אין כל צורך להקפיד על לשון נקייה, שהרי חובה להסביר את הנכון והאמת, ולכן במקומות שיש חובה, שם מופיע במפורש "בהמות טמאות".
הפלשתינים אינם חדלים מלרצוח. לפני קום המדינה ולאחריה, לפני היות ההתנחלויות, וגם כאשר דיברו עימם "שלום" וביקשו לתת להם ארץ ומלואה. הם רוצחים ואנו בונים להם את המדינה, זו שמאיימת לבלוע אותנו. מידי מספר חודשים מחדשים את "מסע המכירות" ותועמלנים נכלוליים אצלנו מנסים לשווק שוב את "השלום".
האם לא הגיע עדיין העת לקרוא על הפלשתינים: אויב, כי די לנו במילה אחת.
