פרשת השבוע פותחת בדיני פרה אדומה (במדבר יט): [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם... המצוות (שם כללי) מתחלקות לשלושה סוגים: חוקים, עדוֹת, משפטים. המשפטים הם מצוות שהשכל האנושי עשוי להגיע אליהן בכוחות עצמו; לא לגנוב, לא לגזול וכו'. עדות הן מצוות שמזכירות לנו הקשרים היסטוריים שבבסיס האמונה; שבת - זכר למעשה בראשית, פסח - זכר ליציאת מצרים וכו', דברים שאפשר להבין. החוקים הם מצוות שהשכל האנושי לא רק שאינו מחייב אותן, הוא אף מתקשה להבין אותן. המצווה הבולטת ביותר בסוג הזה של חוקים היא המצווה שבה פותחת פרשת השבוע שלנו, פרה אדומה.

חוקת התורה מקיפה הכל

ומכיוון שכך, מכיוון שהמצווה הזאת מייצגת את החוקים שאינם ניתנים להבנה, מדוע מגדירה התורה את המצווה הזאת כ-חֻקַּת הַתּוֹרָה? הרי מהניסוח הזה יוצא לכאורה, שהמצווה הזאת מייצגת את כל התורה, לא רק את המצוות שאינן מובנות. אכן מסתבר שלא משנה כמה אנחנו מבינים, עדיין בבסיס של הכל נמצאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, מה שמעבר להבנת שכל אנושי. בשבוע שעבר ראינו את זה בסיפור של קורח; הוא התעקש על כך שהעניינים כאן למטה נמסרו לניהול אנושי והקב"ה לא באמת מתערב בפרטים, שלא משנה לו אם אהרון יהיה כהן גדול או הוא עצמו, קרח, יחליף אותו. משה ניסה להסביר לו שרק הקב"ה קובע את הגבולות, שרק הוא מחליט מי קדוש יותר ומי פחות. אבל קורח התעקש והסוף ידוע.

הבדל קיצוני בזווית הראיה

ומכאן במעבר חד לאקטוליה; אני לא בטוח שיש מי שיכול להסביר את התנהלות המדינה אל מול הטרור המכה בנו. לי אין שום הסבר. קטונתי. כמובן, הכוונה להסבר שמתקבל על הדעת ומתיישב על הלב. מצד שני, נראה לי שאני יכול לחשוף את שורשי ההתעצמות של הטרור אל מול הרפיסות המתגברת שלנו. בעצם, כבר חשפתי; הרפיסות המתגברת שלנו היא שמעצימה את הטרור. כי ממש לא משנה מה אנחנו חושבים על עצמנו, כמה גדולה עוצמתו של צה"ל וכו', מה שקובע זה כיצד אנחנו נראים בעיניהם. ובעיניהם אנחנו נראים כמי שחיים כאן על זמן שאול שכן הם לא רואים שום רמז לנחישות שלנו להדביר את הטרור. אדרבה, הם רואים שאין לנו תשובה טובה לטרור שלהם ובטוחים שבקרוב נקרוס.

בלי גבולות - תהו ובהו

השאלה האמיתית שעלינו לשאול את עצמנו היא מה הם שורשי הרפיסות שלנו? איך קורה שאנחנו חוטפים כל כך הרבה מכות כואבות בלי לעשות שום מהלך אמיתי לעצור את זה? מהתבוננות בפרשת השבוע שלנו ובזו הקודמת עולה מסקנה ברורה: הכל מתחיל ונגמר בטישטוש הגבולות. וזה אמור בפירוש בתורה, ממש בהתחלה: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. [ב] וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ... לפי ההמשך אנחנו יכולים להבין מה זה תֹּהוּ וָבֹהוּ. וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ... וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר... וכך זה ממשיך שם. מסקנה: קביעת גבולות ברורים מונעת תֹּהוּ וָבֹהוּ. יותר מזה, היא גם מתקנת מצב נתון של תֹּהוּ וָבֹהוּ. הרי זה מה שהיה, מצב נתון של תֹּהוּ וָבֹהוּ וקביעת הגבולות תיקנה אותו.

הגבול הראשון שנפרץ

התורה הקדושה מציבה לנו גבולות ברורים בכל תחום מתחומי חיינו. הגבול קובע הפרדה בין יום ללילה, בין אור לחושך, בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. אנחנו בחרנו להתנתק מהגבולות שהתורה הציבה לנו ולקבוע לעצמנו גבולות חדשים, חוקים של הכנסת במקום חוקת התורה. חשבנו שזה לא נורא, אלא שזה לא נעצר שם כי עם האכילה בא התיאבון, והתיאבון כידוע אינו שווה אצל כל אדם. המכנה המשותף הוא שלכל אחד יש איזו הגבלה שמפריעה לו והוא ישמח להיפטר ממנה. דומני כי, בממד הלאומי, הגבול הראשון שנפרץ היה בחקיקת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי". וגבול שנפרץ, אפילו אם רק בנקודה אחת הוא גבול פרוץ. נקודה.

מתירנות = פריצות

משם והלאה החלו הגבולות להיפרץ בזה אחר זה בסיוע פעיל של מערכת המשפט המקדשת את זכותם של הפרטים לחרות אישית בלי כל הגבלה. אומנם זה נכון רק כל עוד לא הוכח שהחרות של פלוני פוגעת באלמוני, אבל כיוון שקשה עד לא ניתן להוכיח פגיעה כזאת, ממילא התוצאה היא שאין גבולות. וזה הכי בולט במתירנות המינית. בשפה של היהודים, ההגדרה של מתירנות כזאת היא פְּרִיצוּת, כי המתירנות הזאת היא הביטוי השלם לפריצת הגבולות שקבעה התורה (בראשית ב, כד): יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. ואת כל זה אמרנו בניסיון לחשוף את שורשי הרפיסות שלנו אל מול מבקשי נפשנו. הרפיסות הזאת נובעת מהעדר גבול ברור בין רע לטוב, בין רוצח ובין קרבנו.