1. מאבק בטרור הוא עסק סיזיפי ובלתי פוסק. התנאי הראשון: הכרה בכך שיש בעיה ואפיון שלה. כל עוד אירופה תחשוב שמדובר במחבלים בודדים, באנשים לא-שפויים (כפי שטענה צרפת בעבר), בהתארגנויות ספורדיות - היא לא תיאבק ברצינות בטרור. כל עוד אירופה לא תבין שיש לה עסק עם טרור מוסלמי קיצוני המונע מאידיאולוגיה דתית, אין לה סיכוי להתמודד איתו - שלא לדבר על לנצח אותו.
עם טרור דתי אי-אפשר להתפשר, כי מטבעו הוא חסר פשרות. זהו טרור בינארי: או אנחנו או אתם. זהו טרור שאומר: אתם כופרים ולכן מצווה עלינו להרוג אתכם, בכל מקום ובכל זמן ובכל דרך. זהו טרור שלא קשור לשום דבר מדיני, כלכלי או חברתי. זהו טרור שמטרתו אחת ויחידה: להשמיד את מי שאיננו מוסלמי קיצוני קנאי. לכן הוא נלחם לא רק ביהודים ובנוצרים, אלא גם במוסלמים שאינם מסכימים איתו (ע"ע עירק, מצרים ועוד).
באירופה כבר מוכנים לדבר על טרור איסלאמי (הנשיא
פרנסואה הולנד אמר זאת בפירוש הלילה). לעומת זאת,
ברק אובמה וממשלו לא מוכנים או לא מסוגלים להוציא מפיהם את הצירוף הזה, כי זה יהווה הודאה בכישלון ענק של התפיסות עליהן התבססה מדיניותם בשמונה השנים האחרונות. תודה לאל שלפחות מהמכשול הזה אנחנו נפטרים בקרוב.
2. עוד הבנה שחייבת לבוא לפני המלחמה בטרור: זכויות האדם אינן ערך עליון. דמוקרטיה מאזנת כל העת בין זכויות. אפילו הזכות לחיים, הזכות הנעלה ביותר, איננה זכות מוחלטת. מותר לדמוקרטיה לשלוח את חייליה ליהרג, מותר לה לא לממן את כל התרופות בשל אילוצי תקציב.
זכויות האדם לא יכולות לבוא לפני חיי האדם. מה שוות הזכויות, אם מי שאמור ליהנות מהן נרצח ברחוב? אירופה תצטרך להבין, שמול הטרור צריך להפעיל אמצעים שלא מפעילים במלחמה רגילה: מעקבים, ציתותים, חיפושים. וכן, גם איפיונים. וזה אומר: לסמן את מי שאורחיו חייו ועברו מלמדים שהוא עלול להוות סיכון ביטחוני ולוודא שהוא לא יהפוך לכזה.
אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה חוששת מאוד מסימונים כאלו, העלולים להיראות גזעניים. כיהודים, אנחנו צריכים להיות הראשונים שיבינו זאת. כישראלים, אנחנו צריכים להיות הראשונים שיאמרו: לפעמים אין ברירה. כאשר אתה רואה שהרוצחים משתייכים לקבוצות מסוימות, אתה חייב לשים עין על הקבוצות הללו. ואגב: זה גם לטובתם של החפים מפשע שבאותן קבוצות, כך שלא ייחשדו על לא עוול בכפם.
מעבר למישור המודיעיני החיוני, אירופה צריכה להבין שעליה לנקוט גם באמצעים של סיכול והרתעה. וזה אומר גם אמצעים סביבתיים, דומים לאלו שאנחנו מפעילים. למשל: הריסת בתים. למשל: מניעת כניסה של מי שמשתייכים לקבוצות הסיכון. עובדה שאצלנו, לאורך שנים, האמצעים הללו תורמים את חלקם, גם אם גם אנחנו לא מצאנו את הפתרון המושלם לבעיית הטרור.
3. לאירופה יש עוד בעיה: הגבולות הפתוחים. מי שנכנס לאחת ממדינות
האיחוד האירופי, שלא לדבר על מי שנולד באחת מהן, יכול לעבור בחופשיות לכל אחת מ-27 המדינות האחרות. אז נכון שגם המידע המודיעיני אמור לעבור באותה קלות, אבל איכשהו נוצר הרושם שהמחבלים עוברים בצורה הרבה יותר חלקה.
לשירותי מודיעין יש טבע, טבעי ואף חיוני, של לשמור מידע לעצמם. מי יודע מי יושב בצד השני של הדוא"ל, מי יודע אם אין שם חפרפרות או סתם אנשים לא אמינים. גם כאן חייב לבוא שינוי תפיסתי, ומעל הכל: צריך ארגון מודיעין כלל-אירופי שיוכל לרכז את כל ולפעול בהתאם. בעצם, צריך ארגון כלל-עולמי, אבל לא נהיה עד כדי כך תמימים כדי לחשוב שארה"ב, רוסיה וסין ישתפו פעולה - למרות שכולן נתונות לאותו איום.
4. אומרים לנו שעובדה שצרפת העבירה בהצלחה רבה את אליפות אירופה בכדורגל, שהסתיימה רק לפני חמישה ימים. זו אשליה אופטית, משתי סיבות. הראשונה: ביורו 2016 היו אירועים אלימים רבים, אומנם בין אוהדים, אבל זה הראה שגם מחבלים היו עלולים לפעול שם באותה קלות. השנייה: החוכמה במאבק בטרור איננה לסכל אותו באירועים המוניים ידועים מראש, אלא בכל מקום ובכל זמן. בזה, נכון לעכשיו, אירופה נכשלת לחלוטין.
5. אי-אפשר להימנע מהערה הנוגעת אלינו. הטרור המוסלמי הכלל-עולמי מוכיח, למי שטרם הבין זאת, שאין לתופעה הזאת שום קשר לסכסוך הישראליח-פלשתיני. יתרה מזאת: הוא מוכיח שלפיגועים של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה אין שום קשר לסכסוך הזה, גם כאשר הם מכוונים נגד ישראלים ונגד יהודים. הפיגועים הללו הם חלק מאותו מאבק מוסלמי קנאי, שמטרתו - כפי שכבר אמרנו - היא לרצוח את כל מי שאינו משתייך לאותן קבוצות. כמו בעבר, גם עכשיו אנחנו יכולים לחשוב שאולי אירופה תבין עם מה אנחנו מתמודדים. כמו בעבר, אנחנו עלולים להתבדות.
