בשנים האחרנות השתלטה על צה"ל השקפת עולם כאילו אנושית (הומניסטית בלע"ז) שיש להזהר מפגיעה בחיי ערבים "בלתי מעורבים" גם אם זהירות זו מסכנת מיידית חיים של יהודים בכלל ושל חיילים בפרט. אותה אנושיות כביכול עומדת גם מאחורי ההימנעות רבת השנים מענישה סביבתית. לכאורה ההיגיון הוא שאמנם מי שחטא צריך להיענש, אבל המשפחה שלו לא אשמה ובטח לא השכנים. לא ניכנס כאן לבירור שורשי העיוות המוסרי הזה, עיוות שעד עתה גבה מאתנו לא מעט קרבנות הי"ד, אבל ננסה להבין אם הגישה הזאת נובעת באמת מאנושיות (הומניזם) או שמא זה רק הנוף, המופע החיצוני, בעוד השורשים טמונים בשדה אחר לגמרי. וכרגיל, ננסה לעשות זאת בהקשר של פרשת השבוע.

אפשר להבין את מואב

ההקשר ההיסטורי הוא שבני ישראל נמצאים במדבר על סף הכניסה לארץ המובטחת אחרי שכבשו את הגלעד ואת הבשן, ממלכות שנחשבו חזקות מאד. המואבים מודעים למה שקורה סביבם ומתמלאים חרדה (במדבר כב): [ג] וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד—כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סיכוי צבאי לא היה להם להערכתם, אז הם נתלים במיסטיקה. למלך שלהם קראו בלק והוא פועל: [ה] וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר... [ו] וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי... אחרי מה שקרה לממלכות החזקות שהיו בשכנותו, בקלות אפשר להבין אותו. הוא גם לא ידע שבני ישראל נצטוו שלא לתקוף את מואב ולא עלה בדעתו (או אולי חשש) לשגר משלחת דיפלומטית לברר מה הכוונות שלהם.

מוכן להסתכן, העיקר לפגוע

בלעם רוצה מאוד לקבל את המשימה אבל הוא כפוף להוראות מלמעלה וה' לא מאשר. בלק לא מתייאש: [טו] וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. הפעם ה' נותן לבלעם אישור מותנה: ...וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ—אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. בלעם יודע שבני ישראל לא מתכוונים לתקוף את מואב. הם הרי כבר עקפו את ארצם בדרך אל הגלעד, כי ה' ציווה (דברים ב, ט): ...אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה... אבל הוא רוצה מאוד לפגוע בעם ישראל ולמטרה זו הוא מוכן לסכן את מעמדו אצל ה' כנביא ואפילו חייו. וכמובן, הניסיונות האלה לפגוע בעם ישראל נעשים כאשר לעם ישראל אין שום ידיעה על כך בזמן אמת. רק אחר כך הקב"ה מגלה למשה מה היה.

נזק רוחני ופגיעה פיזית

בסופו של דבר ה' אילץ את בלעם לברך את ישראל במקום הקללות שתיכנן, והברכות שנאלץ להשמיע הן הנעלות ביותר שקיבל עם ישראל מאז ועד בכלל. ממש מהפכה מחושך לאור. אלא שבלעם לא השלים עם הכישלון, הוא רצה מאוד לפגוע, בכל מחיר, לכן יזם מהלך של פגיעה רוחנית בעם ישראל (פרק כה): ...וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. [ב] וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. [ג] וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר... בלעם אכן בא על עונשו כמסופר בפרשה שאותה נקרא בעוד שבועיים, אבל לא לפני שהצליח לגרום נזק כבד, מגפה קשה בעם ישראל. כאמור ובשונה ממצבנו כעת, בזמן אמת בני ישראל לא ידעו על כוונותיו של בלעם וממילא לא יכלו לנקוט פעולות הגנה.

מחנכים לשנאה

אנחנו יודעים על כוונותיהם של אויבינו, כולל של רבים רבים מה"בלתי מעורבים" לכאורה, ומשיקולי מוסר מעוותים אנחנו נמנעים מפגיעה במבקשי נפשנו. ונמנעים מפגיעה לא רק פיזית, אלא אפילו תודעתית. כי הרי אם באמת רוצים למנוע את המשך המציאות הקיימת, הדבר הראשון שצריכים לעשות זה לעצור את ההסתה. ולא רק ברשתות החברתיות, קודם כל במערכת החינוך שלהם. הרי זה לא סוד שאצלם, החינוך לשנאה שולט שלטון בלי מצרים. אז אם באמת ההומניסטים שלנו דואגים להם, את זה צריכים לעצור לפני כל דבר אחר. כי איזה עתיד יכול להיות למי שמגיל אפס חונך לשנוא? רוצים לשמור על החיים שלהם - אדרבה, גם התורה לא אוהבת שאנשים נהרגים, הציעו להם עתיד אחר, חיובי.

לא אנושיות ולא מוסר

אלא שלא הדאגה לחיי הבלתי מעורבים מניעה את ההומניסטים שלנו, לא באמת איכפת להם מחיי הערבים ומרווחתם. אם לזה היו דואגים, היו פועלים לטובתם כנ"ל, ולא משקיעים את כל כוחותיהם נגד ישראלים שמתעקשים לנהוג ולהזדהות כיהודים. מה שמניע אותם הוא המוסר המעוות שהם מנסים להנחיל לנו, מוסר המבוסס על ההנחה שאנחנו לא בעלי הבית כאן, בקושי אורחים. מוסר המזדעזע מ"גילויי גזענות" של יהודים, התנגדות למגורים בשכנות עם ערבים למשל, ובו-זמנית מאבק חסר פשרות על מדינה פלשתינית נקייה מיהודים. ולזה הם קוראים "אנושיות" "מוסר יהודי". אכן, לא אנושיות יש כאן ולא מוסר בכלל, עיוות נפשי של שנאה עצמית, זה מה שיש כאן.