|
|
תהומות של שנאה [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
למיטב זכרוני, מלחמת יום הכיפורים הייתה הראשונה שבה ביטאו הורים שכולים זעם על הממשלה, שלדעתה הייתה אשמה במות בניהם. רק מעטים מבינינו זוכרים את ההלם שנתקף בו העם כולו אחרי המלחמה, הלם שנבע בעיקר מהפער שבין תוצאותיה הרות האסון, לבין דברי הרהב של ההנהגה הצבאית והמדינית שנשמעו לפניה.
ואכן, דברי רהב אלה הם שגרמו בסופו של דבר לא רק לזעמם של ההורים השכולים, אלא גם לצמיחתה של תנועת המחאה שגרמה להתפטרותם של גולדה ודיין, והקמת הממשלה החדשה בראשות רבין.
אלא שלתנועת מחאה זו לא היה כל קשר למחלוקת שבין הימין לשמאל. וכך, מצד אחד זכורה שאלתו של בגין "מדוע לא קרבתם את הכלים", ומצד שני מחולל המחאה ומנהיגה, מוטי אשכנזי, היה לפני המלחמה בין מקימי התנועה לשלום וביטחון, שדגלה בססמת השמאל הקיצוני (דאז) "שתי מדינות לשני עמים".
מחדלי הדרג הממשלתי
גם בעקבות מערכות צבאיות שאותן ניהל צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, נשמעו פה ושם הורים שכולים שחשו שבניהם נפלו עקב טעויות קשות של הדרג המדיני והצבאי, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות.
לכן, כששמעתי שאב שכול שהתפרץ כנגד נתניהו באזכרה לחללי צוק איתן, הייתי משוכנע שהוא מחה כנגד מחדלי הדרג הממשלתי (או הצבאי) שגרמו למות בנו.
רק לאחר מכן קראתי את דבריו: "תצלמו את מי שעושה צחוק מהדמוקרטיה בישראל. הבן שלי נפל בשביל הדמוקרטיה, לא בשביל שלטון כזה". ברור כשמש שזעקה זו איננה קשורה בשום צורה שהיא לנפילתו של בנו, אלא להתנגדותו לנתניהו, התנגדות פוליטית לחלוטין.
וזה עוד לא היה פה!
מעולם לא קם איש ימין שזעק שהבן שלו נפל כדי שיהיה פה שלטון ימין, או איש שמאל שזעק שהבן שלו נפל כדי שיהיה פה שלטון שמאל.
וזה בדיוק(!) מה שהאב השכול הזה צעק.
צעקתו זו, חסרת התקדים, מהווה עוד הוכחה לכך שתוצאות הבחירות האחרונות, שלפניהן אנשי מחנה השמאל טמטמו את עצמם להאמין שהם עומדים בפני ניצחון, היכו אותם בהלם שמדרדר אותם לתהומות של שנאה למחנה הימין שהביס אותם.
ויותר מכך, וגרוע מכך, אף לתחושת תעוב כלפי המדינה שהימין שולט בה, ורצון להתנתק ממנה.
גם זה חסר תקדים, וזה נורא ואיום.
