יועז הנדל מ
ידיעות אחרונות מקדיש את הטור השבועי שלו לדרישת ההורים השכולים לקיום וועדת חקירה. יש לו כמה הערות על הנושא:
ראשית, הוא גורס, להורים שכולים מותר לצעוק הכל, וזה לא אומר בהכרח שהם קובעים מדיניות.
שנית, הוא טוען, את הדרישות הציבוריות לוועדת החקירה ביבי (
בנימין נתניהו) מביא על עצמו: זו לא רק ההתנגדות שלו לפרסום הדוחות, זו בעיקר הדרישה שלו, בתקופת פוסט-מלחמת לבנון השנייה, לקיום וועדת חקירה: אז זה שירת אותו במאבקו כנגד
אהוד אולמרט, וכרגע זה בא לו בהפוכה, כבומרנג.
הנדל אינו שותף לבכי, לנהי ולהלקאה העצמית בעקבות צוק איתון (זו שאפיינה את הציבור גם אחרי מלחמת לבנון השנייה). הוא כותב:
"...אבל סבב של הכאה על חטא, כמו בכל מלחמה, הוא מיותר. כדאי לשים לב למציאות בעזה מאז צוק איתן: החמאס מבודד מדינית, הרחוב סובל, וההרס עדיין מזכיר להם את מחיר המלחמה עם ישראל. לא ניצחנו רק בגלל סיבה אחת: כי איש לא טרח להגדיר מהם היעדים".
הדברים האלו יכלו להיכתב באותה מידה לגבי מלחמת לבנון השנייה, ולמעשה הם מתאימים לכל מלחמה בעידן הזה, שבו הצ'ילבה שלנו אינה מדינה ערבית עוינת, אלא ארגון טרור שמדינות ערביות תומכות בו מתחת לשולחן: אי-אפשר להביס אותו לחלוטין, אלא רק ליצור מאזן הרתעה, ואי-אפשר לבדוק בדיעבד אם מבצע הצליח/הכשל, אם לא מגדירים, בעבור המבצע הזה, יעדים מראש.
