לא כל שקורה היום יהיה להיסטוריה מחר. המחר ישפוט. כבר אמר החכם בנדיטו קרוצ'ה האיטלקי (1866-1952) כי כל היסטוריה היא היסטוריה של ההווה, או בניסוח אחר, חכמי ההווה בוררים מתוך כל שאירע בעבר מה נראה להם כראוי להיזכר, רב מזה, להתפרש, בימיהם שלהם, על-פי מיצובם האישי בתוך עולם הדעות, ועל מה מתוך אין ספור האירועים המצטופפים בימי האתמול הרבים מספור הם גוזרים נשיה. הוא התייחס בביטול למי שראה בהיסטוריה מדע. הוא עצמו לא ראה בה אלא פילוסופיה בת זמנה או השקפת עולם בתנועה. גם יוהאן הויזינחה, (1872-1945) החכם ההולנדי, שקנה שם עולם בספרו "הומו לודנס"- "האדם המשחק", והתמקד בהיסטוריה כבמה עליה התרבות והרעיונות - יותר ממלחמות וקברניטים - הם גיבורי המעשה, מציין כי ההיסטוריה היא עיון שתכליתו לפענח או לפרש מה מן העבר משמעותי לימינו.

על-פי משנתם של שני אלה ושל חכמים נוספים, ה"היסטור" היווני, הרואה, היודע לגלות נסתרות בדברים בהם הוא מסתכל, מספר מה שהיה מתוך התבוננות במה שיש. חכמים אלה ושכמותם לא עוסקים בהיסטוריה כדי להפיק ממנה לקחים, אלא בסיוע ההיסטוריה הם עוסקים בהווה מפני שהוא נגזר מן העבר שאי-אפשר לשנותו - אלא על-ידי מניפולטורים שגם הם עוסקים בהנדסת ההווה ומאיירים אותו בעדויות אמת או בעדויות שקר של העבר. צריך לומר כי שניהם, גם קרוצ'ה גם הויזינחה, היו היסטוריונים, ושניהם הקדישו עצמם ללימוד המקורות בהגינות אינטלקטואלית, בנאמנות לאמת הנחקרת, במשמעת הנגזרת מן המתודה המדעית, בכניעה לאדנות המסמך והעדות, לבירור נקי מהטיה של מה מותר להגדיר כעובדה בתוך מה שנחשב כעובדה ומה כמופרך, אבל שניהם עלו מן החקירה ההגונה הזאת עם תובנה כי סוף דבר, כשהם מספרים את הסיפור של מה שהיה - הם אנוסים לספר בלשון ההווה מה עשה לדידם העבר להווה, בידיעה ברורה כי כך יעשה גם היום למחר.

אין הבנה זאת של מקומם של דברי הימים באוצר ההשכלה או המודעות של האדם מקובלת על הכל. נראה כי הפסוק "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָך"( דברים ל"ב,ז'). שאומר משה בשירת האזינו בשעה שהוא נפרד מעל עמו, רואה בהיסטוריה פרק התרחשויות חתום המחייב את ההווה לטוב או למוטב, מעין שטר התחייבות אותו אין היום יכול להפר אלא במחיר קנס מטפורי כבד שמשית אדון ההיסטוריה על בוגדיה. 'ברית בין הבתרים' אינה נמדדת על-פי המשמעות שהיא מקנה להווה אלא על-פי הגזירה שהיא גוזרת עליו. היא לא השקפת עולם בתנועה, בהתהוות, מרכיב בדינמיקה של האקטואליה. היא בעצם בכלל לא היסטוריה, היא מהות על-היסטורית ואינה דברי ימים אלא במובן שמי שאינו יודע אותה זקוק ל"אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ", למורה, לחכם, לנביא אליו, גם אליו, מתכוון הכתוב באומרו אָבִיךָ על-פי אלישע שקרא אל עבר אדונו אליהו שנסתלק לבית עולמו במרכבה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

עיצוב הסיפור

במובן זה, הצמדת ההוויה של המחקר ההיסטורי לפסוקי התורה המספרים את שהיה, למן "בראשית ברא" ועד "לעיני כל ישראל", ואף אל מעבר לכך, לנביאים ולכתובים, היא במידת מה כפירה בתובנה כי הכתוב הוא שהיה והווה ויהיה, וכל פרשנות המתלווה אליו אינה יוצרת אותו אלא מאירה אותו במקום שלשון הכתוב אינה נהירה לקורא, או הצמצום הסגנוני כמו תובע הרחבה מבהירה, או סתום שמסורת חכמי הדורות שימרה את המובנים המוצפנים בו. ברי לחלוטין שהיסטוריה על-פי תובנה זאת מורישה לא רק את עצמה כנרטיב לדורות, אלא בעיקר כמטען ערכי, מוסרי, פדגוגי, משפטי, חוזי, שדורש מן ההווה להתעצב על פיו ודוחה מכל וכל כל ניסיון לעצב אותו על-פי ההווה. גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו, כי גם הפרשן הנאמן נאמנות מוחלטת למה שהיה, כותב בלשון דורו, ולשון דורו היא כשלעצמה התערבות בעיצוב הסיפור, אין בכך כדי להטיל ספק של ממש באדנותה של ההיסטוריה על ההווה ועל תביעתה לעל זמניות לנצח. אם ההיסטוריה נוסח קרוצ'ה-הויזינחה היא, בהשאלה, 'פרפרטואום מובילה', ההיסטוריה נוסח תורת ישראל אינה זעה ממקומה ואינה משתנה לעולם.

אין הדברים אמורים במצוות, עליהן ייחד הרמב"ם את ההלכה הראשונה בפרק ט' להלכות יסודי התורה, "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת, שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ...הא למדת, שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר: חוקת עולם לדורותיכם ...הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, ...או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה.... שהוא, ברוך שמו, צווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב". אין עוררין על המצוות הכתובות בתורה בכתב על-פי מה שהן אמרות בתורה שבעל פה שירדה עימה בסיני, שהן לעולם. אך יש מהרהרים שמא תולדות העולם, והאדם, והאבות, והאומה, הם בגדר היסטוריה שכל הווה מעצב אותו מחדש. אבל על-פי תורה, כשם שהמצווה היא לעולם כן הסיפור הוא לעולם, כשם שהמצווה תובעת שההווה יציית לה, כן הסיפור תובע שההווה ייכנע לו כניעה מוחלטת.

המצווה פורטת את ה'עשה' ואת ה'לא תעשה' של האדם, בכל הצמתים בהם הוא פוגש את רעהו,(מצוות שבין אדם לחברו) ובכל זמן בו הוא ניצב מול גורלו ( מצוות שבין אדם למקום). כל המצוות הם סעיפים בשני המתחמים האלה, במתחם הצומת, במתחם הבית. הסיפור פורט את האמונות הגואלות את המצווה מן האקראי, מן המזדמן, מן המועיל, מן הפרגמטיזם המדיני והחברתי ומבססות אותן על ערכן הסגולי כמעידות על בורא עולם ועל רצונו. 'בראשית ברא אלוהים' אינו ראשיתו של סיפור בריאת העולם אלא ראשיתה ותכליתה של כל התורה כולה הקוראת לאנושות להאמין בבורא אחד שיצר את האדם בן החורין בצלמו, ולבחור ללכת בדרכיו המתנתבות על-פי הטוב והישר. זה כל הסיפור הגדול כולו, והנה המצווה היא נצח מפני שהסיפור הגדול האחד הזה הוא נצח. כל הסיפורים כולם הם סניפים לסיפור הזה, בריאת האדם, הנחש המפתה, המבול הנפרע מן החמס, הבחירה באברהם, השבועה לקדש את הארץ, הירידה למעצמת העינויים מצרים, הסנה הבוער כאבוקת החרות, העבדות הקורסת ומציבה את הפיכת בני האדם חסרי הישע כמשאב, הגאולה, מעמד הר סיני, העגל האורב תמיד, המדבר הצמא והרעב והתעיה בין עינות מבודדות ורחוקות, המוות המכה באומה שנתפסה לפסימיות כאל אמונה, הפרידה מאדון הנביאים שאין לו ציון קבר ידוע ורוחו מנבאה בכל מקום ובכל זמן, הכניסה לארץ, כולם כאחד הם פרקי הפרקים של ההיסטוריה ההופכים למסד שאינו נסדק על-ידי הזמן המתחדש עליו בנויה המצווה "העומדת לעולם".

מידות ומשקולות

כמה וכמה הלכות שבין אדם לחברו, כגון איסור הפליית גרים והונאתם מזינות עצמן מן הסיפור של יציאת מצרים. "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ל"ד) כיוצא בזה איסור זיוף מידות עליו אמר הכתוב "כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כ"ה, י"ב) וחובת עשה להקפיד על צידוק המידות, "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט,ל"ו) נשענים מוסרית על סיפור יציאת מצרים. מי שחווה את עבדות מצרים ומי שחווה את הפדות במצרים נקרא לראות באיסור אונאת הגר איסור אישי בתכלית, לא רק כמי שאסור לו להיכשל בתועבה ולדכא את הגר או לזייף מידות ומשקולות מפני שאלה מצטופפים במחוזות הרע במהותם, אלא כמי שנעשה גר כשהוא מונה גר, כי כל אדם הוא תמיד גר אך רק מי שחווה זאת בגופו ובנפשו יודע, ומי שלא חווה זאת עדיין, יספר ספור עבדות מצרים וסיפור הפדות הניסית מיד עושקיו וידע, בכל דור ודור.

יציאת מצרים כולה היא סיפור שמתכונתו מוגנת מהשפעות הזמן כי היא תנאי לקיום מצוות החלות בכל זמן, וכך אומר הספרי "על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות. שכל המודה במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצוות מידות, כופר ביציאת מצרים" (ספרי לפרשת קדושים, ג').

חכמי ישראל אומרים בזה כי לא לשם ההיסטוריה נכתבה ההיסטוריה בתורה אלא לשם תורה היא נכתבה, ועל כן אין הסיפור שבתורה מחפש חוקרים שיאששו אותו, או אנשי מדע שיאשרו אותו. הוא מאושש מעצמו, והוא המדע במובן של אלא חוק השליט על כל הוכחה.

אבל יש סיפור אחד בתורה, סיפור "מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—לְצִבְאֹתָם" (במדבר ל"ג,א') עליו אומר ותוהה רש"י "למה נכתבו המסעות האלה". ארבעים ושניים מסעות, ממקום נידח בישימון ששמו רשום לדורות, אל מקום נידח אחר ששמו מונצח גם הוא, למה נכתבו. מניין המסעות ועגינתו בשמות, כגון "וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר-שָׁפֶר. וַיִּסְעוּ מֵהַר-שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה" (שם,כ"ג-כ"ד) הוא סיפור שאינו סיפור. אין לו ואין לשמות משמעות היום ועל כן אין שום היסטוריון שיברר דרכם את מצב האומה בהווה, אין בהם תשתית המבססת מצווה ידועה, ועל כן לשם איזו תורה נכתבו בתורה? לא זו אף זו, בראש מניין המסעות לשמם, אומר הכתוב "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (שם, ב') הפרשן אבן עזרא קורא את הפסוק כאילו נאמר בו - לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה', ואילו הרמב"ן, קורא וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה ... עַל-פִּי ה', זה אומר כי המסע עצמו בצו הגבורה, וזה אומר כי הכתיבה, הסיפור, הוא צוו שציווה ה' את משה. למה? רש"י עונה בשניים, משמע אינו מרוצה מאף לא אחת מפרשנויותיו, "...B>להודיע חסדו של מקום" שגזר נדודי ארבעים שנה ואף על-פי כן הבטיח להם חניות מנוחה. קשה. השמות למה? נניח 'מרה', ששם ניתנו חוקים, או 'קברות התאווה' על שם סופם של זוללי הבשר לתיאבון מכוער, וראוי אולי לזכרם, אבל כל היתר למה? רש"י מציע כי השמות נזכרו כחלק מביוגרפיית הנדודים כמעט על דרך ההיזכרות הנוסטלגית שאין לה משמעות לאיש לבד ממי שהתנסה בה אך מקפיד לומר כי לא הוא אלא מדרש תנחומא מציע פתרון זה לחידה. הרמב"ן נשען על 'מורה הנבוכים' של הרמב"ם הרואה בציון השמות של המסע פנייה ישירה אל הדורות הבאים שלא התנסו במסעות שישכנעו כי במקום שיש עדות מפורטת ומתועדת, היא אמינה. אך הוא עצמו אינו משתכנע ואומר "מכתב המסעות מצוות ה' היא עניין לא נתגלה לנו סודו". לא כאבן עזרא, מצווה לנסוע, אלא מצווה לכתוב, וחרף כל הפירושים, הוא נשאר סוד!

כל סוד אומר דרשני, ביותר כשלא נתגלה סודו אחר דרישות תכופות הרבה. סוד זה, שעל-פי הרמב"ן הוא במפורש ציווי שמימי, אומר דרשני על אחת כמה וכמה.

אוסיף דרשה גם אני בעוניי.

כל המסעות יצאו ממקום ידוע באותם ימים שהיה נוח לחניה, והלכו למקום חניה נוח אף הוא שהיה למקום מוצא לתחנת חניה נוספת. כל אחד מארבעים המסעות יכול היה להיהפך למקום קבע, לראשית התיישבות חדשה. הוא היה נוח לקלוט עם שלם. הוא היה ידוע בשמו. דרכים הוליכו אליו. יש שהיו בו עינות מים, ויש שדקלים לצל הוכיחו כי שורשיהם יונקים ממעמקים. המדבר סביב להט. יציאה מן החנייה היה בחינת מסע נוסף אל ישימון בוער שורץ עקרבים ונחשים. אבל ארבעים ושניים פעם הוכיחו העברים כי הם יצאו רק למסע אחד, לארץ המובטחת, לארץ כנען של ברית בין הבתרים. כל תחנה ותחנה שהוזכרה בשמה מעצימה את התחנה האחת, היחידה, המחכה, לא של המנוחה אלא של הנחלה. ארבעים שנות העונש הגדולה הופכים לארבעים שנות דביקות במקום האחד הנבחר. כל תחנה היא ניסיון. כל יציאה ממנה עמידה בניסיון הזה, עד לחציית הירדן.

אולי זה הסיפור. לדורות. כל הגלויות כולן, הן נאות מדבר. אם ממתינים מהן לשיבה לארץ ישראל הן גולה, וכל שיוצרים בהן הוא בחינת הציבי לך ציונים בדרך לציון, הציבי לך ציונים לאמור כי התחנה היא ארעי. אבל אם לא ממתינים שם להמשך המסע לארץ ישראל, או אז אובדת בעבור מי שאינו ממתין לא רק הערגה לארץ ישראל אלא ארץ ישראל עצמה. זה אולי הסיפור שה' ציווה על משה לכתוב לנו. לדורות. וההיסטוריונים? הכותבים את ההווה? גם הם כך יכתבו בדור הזה.

ערב שבת פרשת מסעי התשע"ו.