פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו של
אליעזר פישמן - בו חויב לשלם 196 מיליון שקל לרשות המיסים בעקבות הפסדיו - הוא דוגמה מצוינת לשינוי שעברו בית המשפט העליון בפרט והמערכת המשפטית בכלל במהלך השנים בנוגע לאופן הפרשנות של דיני המס. בעוד בעבר, הפרשנות של דיני המס הייתה בעיקר פרשנות לשונית דווקנית, עברו בשנים האחרונוצ בתי המשפט לפרשנות תכליתית כלכלית. פרשנות זו היא הראויה והרצויה, אלא שבדרך כלל שיטת פרשנות זו מיושמת בעיקר לטובת רשויות המס וקצת פחות לטובת הנישומים.
בפרשנות כלכלית תכליתית, אמור בית המשפט לבחון את העסקה הכלכלית המהותית האמתית העומדת מאחורי הצורה שנתנו לה הצדדים, וליישם את הוראות החוק באופן שיוביל לגביית מס אמתית וצודקת. אלא שלעיתים הנישומים נתקלים בקושי כאשר יש ליישם שיטה זו לטובתם.
כך למשל, מעטים יודעים, כי הסיבה לבקשת הכינוס נגד פישמן נעוצה בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן נגדו. בתיק זה נדונה השאלה, האם אליעזר פישמן זכאי להכיר בהפסד הון שנוצר לו, כתוצאה ממימוש ערבויות עליהן חתם לטובת בנק המזרחי, להבטחת פירעון חובות של כמה מן החברות בקבוצה עקב הפסדים שהיו להן בעסקות מטבע חוץ. טענתו של פישמן, אשר פרע את הערבויות ממקורותיו, הייתה, כי הוא זכאי לקזז את ההפסד שנוצר לו מימוש הערבות, מן הרווח שנוצר לו ממכירת מניות שהתבצעה לצורך פירעון החוב לבנק מזרחי.
אלא שבית המשפט העליון העדיף את עמדת רשות המיסים, וקבע, כי לא הוכח שבאותה העת (שנת 2006) לא יוכל היה פישמן להיפרע מן החברות שלו בקבוצה. נדמה, כי דווקא ההליכים המתנהלים כיום נגד פישמן מעלים את השאלה, האם בדיעבד לא נסתבר דווקא ההפך. הערתו-טענתו של השופט
איתן אורנשטיין כיום כלפי
בנק הפועלים, כי לא פעל שנים קודם לכן נגד פישמן והמשיך להעמיד לו אשראי למרות מצבו הקשה, תומכות דווקא בעמדתו של פישמן באותה מחלוקת מס. נשאלת השאלה: האם לא מיהר מדי בית המשפט העליון לפסוק לטובת רשות המיסים? האם לא ראוי היה להתיר לו לדרוש בניכוי את הפסד ההון אותו מימן מכיסו? והראיה לכך היא דווקא מצבן הפיננסי של החברות כיום.
בפסק דינו של בית המשפט העליון, נקבע רף כמעט בלתי אפשרי לחייבים במס המבקשים לדרוש בניכוי הפסד הון שנגרם להם, וזאת בניגוד לרציונל הכלכלי המחייב לאפשר להתיר לנישום לקזז הפסדים בהם נשא. קיזוז הפסדים מביא לכימות התעשרותו הכלכלית האמיתית של החייב במס, ועל כן הוא משחק תפקיד משמעותי בגביית מס אמת. כיום, על מי שמבקש לקזז הפסד מימוש ערבות (בעיקר כזו שניתנה לחברות בקבוצה) מוטלת החובה להוכיח, כי אפסו הסיכויים לגבות את החוב על-מנת להכיר בו כהפסד. לשם כך עליו להראות שנקט ללא הועיל אמצעי גבייה סבירים, או שלא הייתה הצדקה כלכלית לנקוט נגד החייב הליכי גבייה, או שהחייב נכנס להליכי פירוק. במצב בו אין ודאות בדבר היות "החוב אבוד", לא ניתן להכיר בו ככזה.
ובעניינו של פישמן: החוב שאותו לא הצליח להוכיח ככזה ש"אפסו הסיכויים" לגבותו למרות מצבה הקשה לכאורה של הקבוצה, הפך לחוב מס שכעת רשות המיסים מבקשת לגבות באמצעים יוצאי דופן.
לסיום: ניתוח סטטיסטי של תוצאות פסקי דין מראה, כי ידה של המדינה היא בדרך כלל על העליונה בפסקי דין שעניינם מס. ונשאלת השאלה, האם לא ראוי היה לאזן יותר בין אינטרס המדינה לגבות את המס ולסכל תכנוני מס, לבין האינטרס הציבורי והאינטרס של הנישומים לשלם מס צודק.
