בימים אלה עומד אלפרד אקירוב לקבל חלק משמעותי ממבוקשו בסכסוך הידוע כ"פרשת קרתא". בבוררות המתנהלת בפני השופט (בדימ.) שלום ברנר, עומדים הצדדים להגיש "בקשה בהסכמה", במסגרתה מודיעה קרתא על הסכמתה לשחרר לקבוצת אלרוב (שבשליטת אקירוב) ערבויות כספיות בסכום כולל של 8 מיליון דולר.
הסכם זה - שעל-פי הסיכום יוגש ביום ה' הקרוב לברנר למתן תוקף של החלטה - מהווה את התחלת הסוף של סכסוך כספי, שהגיע לטונים גבוהים מאוד, וגרם הפסדים עצומים לכל הנוגעים בדבר: לקבוצת קרתא (חברה ממשלתית-עירונית), לקבוצת אלרוב, למדינת ישראל בכלל ולעיר ירושלים בפרט.
ההסכם הושג לאחר שחברת קרתא והעומד בראשה עוזי וכסלר הגיעו להכרה, לפיה ככל שחולף הזמן, כך הולך ומסתבך העניין. וכסלר, יו"ר קרתא, הודיע לפני זמן קצר לדירקטוריון קרתא על ההסכם, ומסר, כי קרתא הגיעה למעשה לסוף דרכה, לפחות מבחינה עסקית.
בעקבות מכבש לחצים שהפעיל אקירוב, הן באמצעות שרים והן באמצעות עיריית ירושלים, מתחילה קרתא ללכת לקראת פתרון דחוק מבחינתה: "מבלי להודות בכל טענה מטענות אלרוב בעניין הערבויות ותוך שמירת כל עמדותיה של קרתא, ובכפוף להסכמת דלהלן, מסכימה קרתא, כי יושבו לאלרוב 8 מיליון דולר מן הערבויות". על ההסכם חותמים עו"ד יורם סלע מצד קרתא, ועו"ד אבי מרום מצד אלרוב.
ההסכם העוטה כביכול אופי טכני - שחרור ערבות כספית, ובמקומה מתן שיעבוד על זכויותיה החוזיות של אלרוב בפרויקט קרתא. ואולם, ככל שהדברים נוגעים לקרתא, הוא מצביע על הכיוון המסתמן בהליכים הללו: ניצחון אפשרי לאקירוב.
המאבק בין הצדדים נוגע לפרויקט ממילא. המדובר באחד הפרויקטים הגדולים בארץ, שהיקפו הכולל נאמד ב-400 מיליון דולר - מגורים, מסחר ותיירות, מתוכם 150 מיליון דולר מיועדים לפיתוח איזור מסחרי של הפרויקט. אלרוב מאשימה את קרתא בעיכוב של לא פחות מ-49 חודשים בהשלמת הפרויקט, דבר שגרם לאלרוב לטענתה להפסדים עצומים ולהפסד הכנסות עתידיות.
קרתא, טוענת אלרוב, עיכבה אישור תוכנית בניין ערים, לא רק במחדל, אלא גם במעשה - בכך שהגישה ערר שגרם לעיכוב נוסף בהליכי התכנון והבנייה. אלרוב מסתמכת, בין היתר, על פסק בורר קודם (13.9.99) שקבע, כי קרתא עיכבה את אישור התוכניות עליהן אמורה היתה לחתום כבר בפברואר 1998.
קרתא הגישה גם היא תביעה נגד אלרוב, וזו נדונה אף היא בפני ברנר. קרתא מאשימה את אלרוב באי כיבוד ההסכם, ובהימנעות מבניית האיזור המסחרי והחלקה הצפונית - זו הפונה לעבר העיר העתיקה. לטענת קרתא, אקירוב מתחמק למעשה מבניית האיזור המסחרי, משיקולים עיסקיים השמורים עימו, ולכן הוא מעלה טענות שונות ומשונות כלפי קרתא. כבר בשנת 1998, נטען בתביעת קרתא, הפסיקה אלרוב את העבודות באיזור המסחרי: המנופים במקום הוצאו, ואלרוב נמנעה מאז ועד עד עתה מלשוב לעבודה במקום.
קרתא טוענת, כי על-פי ההסכם היא זכאית לקבל תמורה נוספת בעתיד - אם וכאשר תשונה התב"ע במקום, ויינתנו זכויות בנייה נוספות. אלרוב מסרבת להכיר בזכויותיה של קרתא, ולכן הפסיקה באופן חד-צדדי את הבנייה במקום.
קרתא מוסיפה: "מאז סוף שנת 1998 וראשית שנת 1999 אלרוב איננה בונה דבר בפרויקט. מרכז העיר ירושלים הפונה לחומות העיר העתיקה והאמור להוות הקשר בין העיר העתיקה והעיר החדשה, הפך לאתר בנייה 'ששועלים יהלכו בו'. בכך הפרה אלרוב את ההסכם עימה הפרה יסודית, על כל המשתמע מכך".
ההסכם שלעיל הוא רק חלק מהסדר כולל ההולך ומבשיל. נודע, כי במסגרת זו - וכדי לרצות את אקירוב - תיסוג קרתא מחלק ניכר מדרישותיה לקבלת זכויות בשטחים הנוספים שייבנו, ותסיר את התנגדותה להגדלת זכויות הבנייה באיזור. בדרך זו יקבל אקירוב, למעשה, פיצוי ענק שערכו יכול להגיע לעשרות מיליוני דולרים.
אולם אליה וקוץ בה: ההבנות וההסכמות נעשות בפני בורר. אקירוב, שמהלך אימים על מנהלי קרתא בתביעה אישית, מקבל את מבוקשו. ההליך אינו פתוח לעיון הציבור. למעשה, בדלת האחורית עושים קרתא ומנהליה, מצד אחד, ואלפרד אקירוב, מצד שני, הסכם, שבו הם יורדים זה מגבו של זה. את המחיר עשוי לשלם הציבור, מבלי ליידעו ומבלי לתת לו זכות התייחסות.
