יוחזרו כספים שניתנו תמורת שיקים מזויפים

בבית משפט השלום בראשון לציון קבע השופט אורנשטיין כי יש להשיב לחברה למשק וכלכלה בשלטון המקומי בע"מ, תאגיד של השלטון המקומי המספקת שירותים לרשויות המקומיות תוך הוזלתם, פישוטם, ייעולם וקיצורם, את הסכומים שפרעו הנתבעים ממנה שלא כדין בסך 1,865,986 ש"ח.

הנתבעת הראשונה היא חברת טרייד סנטרל בבעלותם של פניה וברוך רויטברג, שכשיוצא מפסק הדין לא היו שותפים לנעשה בפעילותה השוטפת של החברה. השופט סבר כי החברה הוקמה אך ורק למען פעולת פריטת השיק המזויף בסך 395,238 ש"ח, מאחר שלא נרשמה בחברה כל פעילות שוטפת אחרת. על כן קבע בית המשפט כי טענת האישיות המשפטית הנפרדת המפרידה בין מעשי תאגיד למנהליו אינה חלה כאן ועל כן ניתן להאשים את האנשים הקשורים בעניין, כיוון שפעלו למען חברה שכלל אין בה פעילות אחרת.

כעולה מפסק הדין, סגל אנטולי, בעלה של בתם של בעלי החברה, היה המנהל והאחראי העיקרי על הנעשה בה. ככל הנראה אדם בשם אדרבי פנה לאנדריי שקולניק שעבד בחברה מספר חודשים בכפוף לסגל. שקולניק קישר בין סגל לאדרבי לאחר שהאחרון פנה אליו בבקשה כי יפרוט את השיק שניתן לו מידי התובעת מכיוון שהינו מצוי בקשיים כלכליים, שלא ניתן הסבר להם, ועל כן אינו יכול לפרוט את השיק בעצמו מהבנק. התמוה בעיני השופט היה כי בין התובעת לנתבעת כלל לא היו יחסיים חוזיים, ועדיין טרייד סנטרל היתה מוטבת על ההמחאה נשוא התובענה שהוצגה לפירעון בחשבון טרייד סנרל ונפרעה במלואה. החברה טענה כי קיבלה עמלה בסך 11,876 ש"ח על פריטת השיק וכי החזירה לאדרבי על מלוא סכום השיק בניכוי העמלה, ולכן למעשה לא ראתה סיכון בפעולה זו אלא ראתה בה כהזדמנות עסקית.

השופט לא מצא עדויות לכך שהסכום השיק במלואו הוחזר לאדרבי כיוון שזה לא הועלה לדוכן העדים. מה גם ששקולניק וסגל טענו כי לא הכירו את אדרבי לפני כן, וכי השיבו לו חלק מהסכום בשיק דחוי. על כן תמה השופט כיצד הסכים אדרבי לקבל שיק דחוי מהשניים למרות שלא הכירם. בנוסף נשגב מבינתו של השופט מדוע יקבל אדרבי שיק דחוי אם לא יוכל להפקידו בחשבונו מאחר היה מוגבל בחשבון הבנק שלו, במיוחד וזו היתה המטרה למענה פנה לשקולניק ובהמשך לסגל.

ההליכים נפתחו לאחר שטרייד סנטר ניסתה לפרוע שיק נוסף, ואז הבחין בנק המזרחי, בו מצוי חשבונה של התובעת, כי השיק מזויף.

החברה טענה כי לא ידעה שהשיקים שהובאו לידיה היו מזויפים עד לפתיחת ההליכים. השופט טען כי העובדה כי דחייתה של השבת התמורה לאדרבי בכמה חודשים על-ידי השיק הדחוי, מעידה כי היה לחברה חשש שאכן דבק פגם בהמחאה ולכן לא רצתה למסור את כל התמורה לאדרבי.

לדידו של השופט היה על טרייד סנטרל להבין כי המדובר בשיק מזויף, כי לו אדרבי היה מוטב על ההמחאה, היה מבקש מהתובעת למחוק את השרטוט על השיק ובכך לפדות את השיק בעצמו ולקבל בעבורו מזומנים ולחסוך את העמלה והריבית בגין קבלת חלק התמורה בשיק דחוי של טרייד סנטרל. "כל אדם סביר יבין כי יש פגם בעובדה כי המוטב על השיק הינה הנתבעת", אמר השופט. לכן כלל לא האמין לסגל כי לא ידע שהשיק מזויף.

הנתבעת אף אמרה כי לא ייתכן כי החברה תרשום שיק שייתכן כי הוא מזויף בחשבונותיה. ראשית, אמר השופט, כי השיק נרשם כהלוואה, וכמובן שלא היה כך הדבר. שנית, לדידו, הנתבעים היו מודעים היטב לקיומם של פגמים בעיסקה נשוא ההמחאה, אך העדיפו לנסות את מזלם, להפקיד את השיק ואם ייפרע, יעלה בידם לקבל כספים שלא כדין.

השופט מצא את החברה אשמה בעשיית עושר שלא במשפט, מאחר ופעלה בחוסר תום לב ומאחר והנתבעת לא קיבלה תמורה בעבור השיק שנתנה. בנוסף מצא אותה אשמה ברשלנות בשל שורת הפגמים שנעשו על ידה במסכת האירועים ובעיקר בשל חובת זהירות של האוחז בשיק שלא מעניק תמורה לנותן שיק, אותה לא כיבדה הנתבעת. מה גם שהיה עליה לצפות לנזק שקרה.

הנתבע השני הוא רוזן יחיאל, שגם הוא התבקש מטעם צד שלישי, אדם בשם אברהם בן-יעקב, לפדות 2 שיקים שיופקדו בחשבונו, ולאחר פירעון כל שיק, הוא ימסור את הסכום שיתקבל לידי בן יעקב במזומן בניכוי עמלתו. רוזן טען כי חברה שהינה צד רביעי אמרה לבן-יעקב כי השיק ניתן לה עבור שירותים שהעניקה לתובעת, אך מחמת עיקול, ביקש נציגה מבן-יעקב, כי הוא יפרע את השיקים עבורה ויעביר לה את סכומם בניכוי עמלה.

רוזן טען כי הוא לוקה בנפשו ועל כן אין להשית עליו אחריות למעשיו, ואף הביא חוות דעת רפואית לשם כך מידי פסיכיאטר מוסמך. השופט אמר כי אומנם רוזן שהה במתקן לחולי נפש אך הדבר אירע לפני כ-30 שנים, ונהיר לפי עדותו כי היה מודע לכל שלבי העסקה ואף רצה בהם בשל ההזדמנות עסקית.

גם במקרה זה תמה השופט מדוע ירצה בן-יעקב להפחית מעמלתו למען רוזן, בעיקר משום שבן-יעקב עוסק בעצמו בניכוי שיקים ולכן לא היה צורך ברוזן לולא נפל פגם בשיקים, שהיו בסך 1,305,530 ש"ח. רוזן טען שהסיבה להתערבותו היתה כיוון שבן-יעקב חב לו כספים אך לא נתן פרטים בעניין.

רוזן אף טען כי נמצא זכאי בהליך הפלילי שדן בעניין. על כך ענה השופט כי אין ההליך הפלילי כשם האזרחי. בנוסף, העובדה כי בן אברהם לא הובא לעדות כמו בהליך הפלילי היא בעוכריו של הנתבע וייתכן כי היא הכריעה את הכף בהליך הפלילי.

רוזן אף הוא הואשם בעשיית עושר שלא במשפט וכן ברשלנות, שכן לכל הפחות היה עליו לבחון האם הצד הרביעי ששמו מצוי כמוטב קיבל את השיק כדין. בעיקר לאחר שבן יעקב אמר כי השיק הוא בסך 20,000 ש"ח ולאחר מכן מסר שיק בעל סכום גבוה ממנו בהרבה, דבר שעבר בהתעלמות מצד הנתבע.

בית המשפט לא קיבל את הטענה כי בנק המזרחי אשם בכך שלא גילה כי השיק מזויף, שכן לפי מצבור ההוכחות מצא כי הבנק עשה ככל לאל-ידו בכדי לבחון את השיק ולכן לא ניתן לתלות את האשם בו.

החותמת שנמצאה מזויפת על-ידי מומחה מטעם בית המשפט, נבחנה על-ידי הבנק שטען כי לתובעת מספר חותמות שונות ועל כן לא מצא בה פגם.

בית המשפט קבע כי על התביעה נגד הבנק להידחות בשל אשם תורם מלא של הנתבעת, קרי לא פעלה ככל יכולתה למען הפחתת הנזק שנגרם לה: היא מצאה כי נגנבה ממנה חותמת ולא התריעה על כך לבנק, ואף שמרה את פנקסי השיקים שלה בארון שאמנם נעול אך המפתחות לפתיחתו מצויים במקום נגיש לכולי עלמא.

תביעה נגד אלכסנדר גוטרנץ לגבי שיק בסך 165,218, נדחתה כיוון שהנתבע לא נמצא וכנראה עזב את הארץ.