יחזקאל קדמי - ניצב על משמרתו, על שירתו

יחזקאל קדמי, עלה לגנזי מרומים בחודש אלול תשע"ו, כמה ימים לפני פרשת "ניצבים".

אני רוצה להתחיל את דבריי על יחזקאל קדמי, בניסיון למצוא פשר לקשר הזה בין צירוף הזמנים הזה, כיצד מתחברת דמותו של המשורר לפרשת 'ניצבים', למשמעות הזאת של 'ניצבים'.

הפסוק מדבר על כל בני ישראל הניצבים בברית. אתם ניצבים. מה פשר המילה 'ניצבים', היכן ראינו פועל זה, האם יחזקאל שכה מצא רמזים לקשר בין פרשת השבוע לחיינו, היה מוצא איזה רמז לחייו, למותו?

שימו לב, מה אומרת חנה כשהיא מציגה עצמה לפני עלי? אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה. וְחַנָּה - הִיא מְדַבֶּרֶת. יש אמירה שהיא ללא מילים.

חנה ניצבת נכוחה, עומדת על המשמר, מתעקשת לקבל את שלה. וראינו זאת גם בפרשת שמות בתיאור דמות אחרת, מרים. ותֵתצב. אחותו של משה ניצבת...עומדת על המשמר.

ואנו זוכרים בפיוט הסליחות את השורה: "ובפחד לפניך ניצבים". עומדים נכוחה, על משמר החיים. דרוכים ומוכנים. והנה יחזקאל קדמי. הנה הוא ניצב על משמרתו, מקונן על הרחלה המזרחית, מגונן עליה. כחנה, כמרים, ניצב על משמרתו, מנסה בכוחו הדל לומר את דברו, רק שפתיו נעות, וקולו בקושי נשמע.

ספר שיריו "רחלה מזרחית - אחות לעמוד העיר" שיצא לאור בשנת 1991 - בהוצאת סער יצא כתפילה חרישית במסתרים, אבל הזעקה עלתה מכל דף. את ספרו פתח קדמי בשיר שקרוי 'רקוויאם חיים לזונה ושְׁמד מתים לסרסורה' - וכך פרצו השורות הראשונות, קרעו את שתיקת העולם:

"אני בוכה
אני מקונן -
הו, איזה בכי, הו איזו קינה.
ביסוד הבוכים במדוּכת הבכי - אני מבכה.
ביסוד מקוננים, בכַנוֹת הקינה - אני מקונן".

מאז שיצא לאור פגשתי בו כמה פעמים. לראשונה בשנת 1995. ביקשתי ממנו כתבי יד, שכתב לאחר הספר, ניסיתי להשלים ניקוד, להעביר כתבי יד שלו לכתבי עת - ואכן זכה קדמי, ושיריו פורסמו ב"משיב הרוח", ב"מאזניים", ב"אפריון" ועוד.

סייעתי לו להשיג מענקים גם באותה תקופה - וגם בשנים שכיהנתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים. כל חייו חש במצוקה קיומית, נחוש ומאמין בעצמו, לא מוותר.

בראשית הקשר בינינו - כתבתי רשימה על ספרו בשם "בכי צורב באדמת העולם" - והרשימה פורסמה הן ב'אפריון' והן בכתב העת "במערכה".

בספר שיריו "רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר" שמענו את הקינה ואת השבר. שר המשורר המיוסר את שירו מתוך מדוּכת החלכּאים, מתוך שורת הסובלים, ומתחתיות ארץ עלה קולו של הנביא היוקד, איש רוח טהור המנסה להגביה עוף ולגעת בניגונו בספירות העליונות. מי שקרא בשירים, חש את כנפי המלאך של המשורר, כוהן שירה שיָדע להמריא - ועמו דברי מוסר ונבואות אמת, חוצבות נתיבן עד הרקיע. חשנו, עד כמה ביקש בלהט להנחיל ליְקום, לעַמו, את הניצחון של הרוח.

בשיר 'חוג הלילה' (בעמוד 78) כתב:

"לילה לילה אני בָּא מאַדמת עוֹלם לִרקיע עולם -
לִרקיע עולם, לִרקיע הטוֹב פּולש מבּטִי בַּשמים.
אֵין אני בָּעת ההיא אותוֹ אדם, אדם אחֵר אני
ושָׁמַים בְּלילות ניגון כל הניגונים כּולם בָּעולם".

זה עֶרֶשׂ שירתו, מבטן האדמה, משאול תחתיות. הנה המשורר ניצב דרוך, כחנה, כמרים - נושא דברו, ללא מורא, קם לזעוק מן הפינות הנידחות, רוטט לשאוב מהן נשמה יתרה...נושא על גבּו שַׂק של ייסורים, כמו היה עֶבד השם של ישעיהו הנביא.
על גבּו נִשָׂא סֵבל רבים:

"לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מילותַי" - עמוד 104.

נביאי ישראל ידעו להטיף נגד עוולות חברתיות, נגד עושק הדלים והיתומים, וכמוהם קם יחזקאל קדמי לשיר ולקונן:

"אני בוכֶה ומקונן ובכיי וקינתי על רחֵלות מזרחיות,
בוכה ומקונן, ארץ ישראל הייתה לארץ הבֶּכי"... עמוד 191.

והוא הבוכה על הרחלות העשוקות, רואה עצמו "כרחל המבכה את בניה...בכי טללים תנחומיה....בכי תמרורים במסתריה" - עמוד 129.

שיריו היו מַשָּא נבוּאי מר, שוֹפר לכל החלכָּאים והנוודים. קדמי ביקש להאציל את הווייתם, כֹּה יִיחל באהבתו לצָרף את ייסוּריהם, ללטף במכחוֹל של חסד את מרורֵי חייהם: הלילה צויר בשיריו במכחול עז, נוטף דמעות, הלילה היה למקום המפלט. נמלט המשורר, נמלט לתוך אותה ישות, שבָּה הכּול נסתר. הלילה שלו הוא עולם המיתוס, עולם של השתנוּת, עולם של רוח נשגבה. ממצולה מרה, מן הבור החשוך והנסתר קם משורר הדלוּת לָשיר, יודע בתוך תוכו, שזוֹ ההזדמנות להתעלוֹת במחשכים, להפוך לאדם אחֵר:

"אשר יביט ברום לילה בעולמות יביט לראשונה בחייו" - עמוד 78.

מתוך אותו משכָּן בלתי נראֶה, ידע הוא לראות הכול, והלילה היה עבוּרו מדוּכָה לשירה, מְחוז מפלָט שנותן לו השראה וכוח לשיר, בימה שעליה הוא ניצב בעוצם רוחו. משם ראה הכול, ראה את העולם ראייה בלתי אמצעית. אך גם בהוויה זו של שיכרון ורוח אחרת, ידע לבו, שהמציאות לא משתנה במהירות, שתלָאות המציאוּת ישובו להכות בו, עד בכי:

"מצוקת ישראל המוּארת בלילה אינה שֶׁקֶר, כי יאיר חלון
המצוּקה בַּליל". (עמוד 87).

הדלת פתוחה לרגעים, אך הקרב נמשך פנימה: המשורר חש בודד, איש לא קם לקראתו. כאיוב רדוּף סבל ידע להַפנים את הצרה הנוראה: בין השורות ראיתיו מאמֵץ לעצמו פולחן של ישיבה כאוּבה ודוממת, המֶרי זעק מאופק. והנה המשורר ניצב כשליח, שם עצמו ל"דובֵר הבית". שירו ובכיו ביטאו התרָסה, מחאה, זְעקה לישועה - ובהמשך נִפְרש כתב אשמה - עמוד 83.

"יש קור חשוך בהרים אשר נאמר לא לנו וזהו הקור החשוך בהרים
בבתינו. ימי סערה, לילות סערה, גשם, רוח וערפל ועמודים לקלון
נדדו לבתינו".

ובהמשך: "זהו בית המזרחי אשר חידש ימיו - כארץ ישראל שחידשה ימיה. עודו בחשרי דלתותיו החדשות וסערת גלותו תעבור לארצו".

כאן במולדת חשף המשורר פנים יפות שנחבאו בצֵל, במחשכים, בעמק הבכא - קבוצה שחשה גלות, שחשה בניכר, והוא קם לזעוק בשער, קם להיות מבטֵא תחושת אִי השייכות של אותם יהודים מזרחיים. קדמי ראה עצמו דוברם של אלה, שקולם נאֱלם. הבית המזרחי למד לספוג הכול, אגר הכול, הטמיע בקרבו את הסערה והזָרוּת - והפך ל"עמוּד". בשירים אחרים תאר זאת כ"עמוּד העיר".

"ואחות לעמוד העיר
במסע כל עיר ועיר" - עמוד 38.

הבית המזרחי היה עבורו המשען האחרון, האמונה הכאב, הערכים, המצוקה, הרוחניות הצרופה. הכול נספג באבני הבית הזה. מפַּלתו ומפֶּלת הערָכים היו לחורבן הבית.

"בעת הערבַּים בוכות כל הדרכים
בינות ערים ועמודים בּוכים,
בינות אלפי בתים בוכים
מסתעפות בוכות כל הדרכים -
באות לַבּית הָאחד
באות לְבֵית המזרחים".
עמוד 38.

הלחן של נביאי ישראל זרם בשיריו בין השיטין. תחושת הצער והיגון רדפה אותו, אינה מרפָּה, הבכי הפך לפולחן קינה אינסופי, ולעתים חשנו הד לקינותיו של ביאליק: הנה לפנינו אותו שירה של צרצר, צרצר שמתנגן וסופג בלהט את המנגינה העצובה:

"כה בהיר הלילה, כה בהיר קול צרצר
כזה הוא הלילה שלי, יפה הוא כבכי" - עמוד 61.

וכך בהמשך: "צליל קולו של צרצר נצחי הוא כלילה הזה השלֵו, הנוגֶה". עמוד 63.

הלילה המסתורי והנסתר, הילדות המיוסרת, הכול איים לבקע את שלוות העולם, את האדישות והניכור:

"אז נראה לי הלילה הזה כמו ילד קטן בוכֶה
ואמרתו לו כמו שאומרים ליֶלד: מספיק לילה, אל תבכֶּה כל כך.
רק קצת בוכים.
אבל אני לא יכול לעצור את הלילה בּבכיו,
כי גם אני בעצמי בּוכה כל כּך כמו ילד" - עמוד 60.

יש למשורר תחושה, שזו ארץ זרה וקרה: "ארץ ישראל הייתה לארץ הבכי" - עמוד 191.

עולם האור, עולם היום, אלה היו זרים לו, והוא התכנס בפינתו, בחשכה, בעולם הלילה: "אֲשר מאז יָדעה נפשי אחות לַלילה היא, הלילה הוא מְחוז נפשי" - עמוד 56.

פלא הזמן הנסתר, פלא הלילה, מילא אותו תחושה נבואית, זו עת התקדשות, שבָּה נחשף המשורר למסתרי העולם:

שבה את הלב השיר על נפלְאות הלילה, מְחוז הזמן שנתפָּס בשירתו כמְחוז הגאולה. הנה כמה שורות משיר שכּולו זוהַר קסום, אור שכולו סודות, ציפייה לישועה,
עמוד 94:

זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם. זֶהוּ פֶּלֶא הַמִּזְרָחִי, כִּי לֹא יָבוֹא הוּא בְּמִזְרַח הַשָּׁמַיִם אֶלָּא בְּמַעֲרַב הַשָּׁמַיִם. מְדוּרוֹת הַזֹּהַר הַלֵּילִיּוֹת אֲשֶׁר נִדְלָקוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִזְמַנִּים
מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא - עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַיּוֹצְאִים בַּיָּמִים, מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא - עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַבָּאִים בַּלֵּילוֹת.


ואני שב לפרשת ניצבים, ולקשר בין הזמנים. החיבור בין הֶעבר להֹווה. באותה פרשה, נאמר: "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת....כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו- ואת אשר איננו פה עמנו היום...".

ברית השירה מחברת הכול. צעקתו של יחזקאל קדמי תמשיך להדהד. "את אשר איננו פה עמנו היום"... גם כשאינך עמנו פה היום, יחזקאל, אתה כאן, למילים שלך יש כוח לחצות דורות, להמשיך לחיות, להשפיע, לרגֵש.

ואתה יחזקאל שרתָ בכאֵב:

"אין צועק ברחובותֶיה, ישקוטו בנֶיה, צדיקים כּולם לדורות
דורותֶיה". עמוד 223.

וכאן בערב הזיכרון, ביום השלושים, הלב קורא לך: יש צועק ברחובותיה, יחזקאל. ירושלים שלך זוכרת אותך, כי נגעת בה, כי ידעת לזקֵק את הסבל, ובאוויר הנה דבריך ניצבים, עומדים על המשמר. וקמה שירתך ניצבת על המשמר, לא תניח ולא תרפה, בוערת כתפילת תמיד.

צופיה בה יקירתך הכואבת. הרחלה המזרחית - לא תשכח לעד את שירתך הנצחית.