סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (יום ד', 22.11.06) בהחלטתו את טענותיהם המקדמיות של הנאשמים - חבר הכנסת צחי הנגבי ושמואל הרשקוביץ, לגבי כתב האישום שהוגש נגדם. השניים מואשמים במרמה והפרת אמונים, שוחד, ובניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה. הנגבי אף מואשם בעבירות של מתן עדות שקר ושבועת שקר.
מכתב האישום עולה כי הנגבי פעל יחד עם יועצו הבכיר, שמואל הרשקוביץ, שהפך מאוחר יותר למנכ"ל משרדו בעת שכיהן כשר האיכות והסביבה, באופן מתוכנן ושיטתי למנות את חברי מרכז הליכוד ומקורביהם למשרות ולתפקידים רבים במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו, תוך פגיעה באפשרות של הציבור הרחב להתחרות על משרות ותפקידים אלה, ולעיתים אף מבלי להקפיד על כישוריהם והתאמתם לתפקיד. כל זאת נעשה, כביכול, כדי לזכות באהדתם של חברי המרכז וכדי לחזק את כוחו הפוליטי של הנגבי, כאשר הרשקוביץ פועל כידו הארוכה.
בנוסף, מואשם הנגבי בכך שלא הודה ואף מסר תצהיר כוזב ועדות שקר על חלקו בהפצת מודעה שכותרתה "חשיפה: השר הנגבי - שיא לאומי במינוי חברי ליכוד", שהופצה לחברי מרכז הליכוד.
הנגבי טען, באמצעות בא כוחו עורך הדין וינרוט, שכתב התביעה נגדו אינו מפורט דיו. כלומר, אינו מפרט אלו עבירות מיוחסות לו ואילו להרשקוביץ, וכן מפני מה בדיוק עליו להתגונן- "האם הוא צריך להתגונן מאישום ולפיו הוא עצמו 'מינה', 'לחץ', 'כפה', 'התערב', 'שיבש' וכיו"ב?". כלומר, האם הוא צריך להתגונן מאישום המייחס לו מעורבות ישירה ואקטיבית, במינויים השונים, או שמא מדובר באישום המייחס לו אחריות כללית לנעשה במשרדו, ולמינויים שנעשו בשם לשכתו.
בית המשפט קבע, כי התשובה לשאלות אלה מצויה בכתב האישום, וכי בכל נושא המינויים הפוליטיים טוענת המדינה כי הרשקוביץ פעל כנאמנו של השר לשעבר ולכן אין צורך לפרט בכתב האישום איזו פעולה פלונית נעשתה על-ידי מי מהם.
השופט הוסיף, כי בכתב אישום יש להביא את עיקרי יסוד העבירה ואת העובדות וההוכחות כדי להראות כי הנאשם עבר על יסודות אלה. לכן, לדידו של השופט, העובדה כי לא ניתנו בכתב האישום נתונים ספציפיים באשר לאופן המדויק בו נעברה העבירה, אין בכך ממש כדי להכתים את כתב האישום. מספיק כי יש בו תיאור מפורט של עיקרון ושיטת פעולה ופירוט של רשימת המקרים בהם פעלו הנאשמים.
בכתב האישום הוצגו דרכי הפעולה, שהיו בכתב ובעל-פה ובוצעו לאורך תקופה ממושכת, אך המדינה הודיעה כי אינה מתכוונת להציג את המסכת המלאה של הנאשמים לגבי כל מינוי ומינוי, אלא רק להביא אינדיקציות לפעולותיהם של הנאשמים, שיביאו לכדי מסקנה מרשיעה לגבי כל המינויים שבכתב האישום, משום שברוב המקרים החקירה לא הצליחה לפענח לפרטי פרטים את כל השתלשלות הפעולות והאירועים שקדמו למינויו של פלוני.
בהחלטה נקבע כי הפירוט הספציפי של כל מקרה ומקרה אינו חלק מיסודות העבירה ולכן אינו פוגע ביכולתם של הנאשמים להתגונן. יתרה מכך, המדינה הסכימה לפרט את שמות המועמדים שאינם מוזכרים בכתב האישום, אך טרם עשתה זאת לאחר הזמן שקבעה. בית המשפט נתן לה הארכה של שבוע מיום מתן החלטה זו.
טענותיו של הרשקוביץ, שיוצג על-ידי עורך הדין לנדשטיין, גם הן נדחו. ראשית נדחתה טענתו כי כתב האישום אינו מגלה עבירה של הפרת אמונים. זאת משום שלפי הפסיקה (בעניין שבס 1397/03), בעבירה של הפרת אמונים קיימים שלושה ערכים מוגנים: אמון הציבור בעובד ציבור, טוהר המידות של עובד ציבור ואינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור. כאשר אפילו רק אחד מערכים אלה נפגע מהותית, הרי נעברה העבירה. בכדי לקבוע פגיעה מהותית יש להתחשב גם בעוצמת ניגוד העניינים, מידת הסטייה מהשורה, מעמדו של עובד הציבור בהיררכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי המדינה והציבור, וכן גם מניע מושחת.
על עובר העבירה לדעת את מעשיו, גם אם אינו יודע שתוצאות פעולותיו יביאו לכדי עבירה - "אין הנאשם צריך להיות מודע למשמעות הנורמטיבית של מעשיו ולאמות המידה הנורמטיביות הנגזרות מהתנהגותו".
לכן, מינוי פוליטי, כעולה מההחלטה, מהווה הפרת אמון כלפי הציבור של רשות מבצעת, ואם יוכחו העובדות שבכתב האישום מעל לכל ספק סביר, הרי הנאשם עבר על עבירה של הפרת אמונים. בנוסף, אמר בית המשפט, כי טענותיו של הרשקוביץ כי שימש רק כ"דוור" ופעל לפי הוראותיו של הנגבי, צריכות להתברר בהליך המשפטי עצמו ולא כטענות מקדמיות.
טענתו השנייה של הרשקוביץ, שנדחתה, הינה כי העבירות מיוחסות לו באופן רטרואקטיבי, קרי אינן עולות בקנה אחד עם עיקרון החוקיות, לפיו אין להאשים אדם בעבירה שלא היתה עבירה בשעת המעשה. הטענה נדחתה לאחר שעבירת מרמה והפרת אמונים הושוותה לעבירת "התנהגות שאינה הולמת", כיוון ששתיהן אינן מוגדרות מעצם מהותן, ואינן כוללות רשימה סגורה של התנהגויות, כך שהעובדות יכולות להשתנות ממקרה למקרה, והעבירה תוגדר מפי הגוף שהופקד לשמור על ההתנהגות ההולמת ואת אמות המידה הראויות להתנהגות חברים באותו הגוף.
לכן, לדידו של בית המשפט אין זו יצירת נורמה רטרוספקטיבית, אלא האיסור על ההתנהגות קיים מראש לפי אמות מידה להתנהגות הקבועות מראש הנקבעות לפי תפישות יסוד וערכי יסוד ידועים ומקובלים המשקפים את ערכיה של החברה בה הוא חי. לכן אין כאן פגיעה בזכותו של נאשם לדעת מבעוד מועד את גבולות המותר והאסור.
למרות זאת, נקבע בהחלטה כי את אמות המוסר הידועות יש לבחון רק בסיומו של המשפט ולאחר שמיעת העדויות וההוכחות, משום שהן אינן כתובות בנהלים ובתקנות.
טענתו השלישית של הרשקוביץ, היא שכתב האישום הוא כ"אכיפה בררנית", כלומר המדינה פעלה לפי שיקולים זרים והבחינה בין מקרים בשרירותיות. בית המשפט מבטל כתבי אישום על-סמך טענות אלה רק במקרים נדירים. זאת משום שאם למשל הוחלט להאשים מישהו אחד ולא מישהו אחר שעשה את אותו מעשה, ניתן לבחון זאת רק לאחר שמיעת והצגת הראיות בהליך המשפטי. לכן לא ניתנה החלטה על טענה זו משום שבית המשפט אמר כי יש לבחון אותה רק עם תום שלב הראיות. המדינה מצידה טענה כי היא אכן נקטה במידה שונה כלפי הרשקוביץ מנאשמים אחרים כיוון שהיועץ המשפטי לממשלה החליט "להעלות מדרגה בטיפול בתופעת המינויים הפוליטיים".
לבסוף, הרשקוביץ טען כי לא ניתנה לו זכות שימוע ובכך קיימת פגיעה בזכות להליך הוגן. בית המשפט דחה אף את טענה זו לאחר שסבר כי המדינה העמידה לרשותו של העותר זמן מספיק להיערך לשימוע, כחמישה חודשים, והעותר לא ניצל אותם. מעבר לכך, פרקליט מחוז ירושלים הודיע כי הוא מוכן להיפגש עם הרשקוביץ עד תחילת הדיונים, והלה יוכל להעלות כל טענה הקשורה לתיק זה.
