לא בקלות אני "מתאהבת" עד טירוף בכתיבה של יוצר אחר. ספרו של חיים יחזקאל, מנהל תיכון "אביב" בנתניה, "למלוך בלילך", ריגש אותי כפי שלא עשה ספר שירה בתקופה האחרונה. נפגשתי עם חיים בערב ספרותי לא כל כך מוצלח ב"גלריה על הצוק" בנתניה בשנת 2006. היה זה מפגש מר שבו משוררים וסופרים נפגשו כדי להופיע לראשונה בפני קהל מקומי. לא היה קהל לשירה. אוויר קריר עלה מן הים וצינן אותנו. התלהבותי פסה כאשר בשעה היעודה לא הגיע הקהל. המשוררים והסופרים שהגיעו כאילו חמקו מעצמם. ישבנו בהסבה והקשבנו זה לזה. חנה כהן שהייתה בין היוזמות לאירוע כתבה ספר שירה בשנת 2005 "גברים לא מדברים על זה" ישבה בהנאה מסוימת באירוע המצומצם. מן הפגישה יצאתי עם שי מהמשורר חיים יחזקאל שישב בינינו ובכל פנייה של ציפי ליפשיץ, מנהלת האירועים של היכל התרבות בנתניה, התעוות מעט כאשר היא פנתה אליו בכינוי "המשורר". "למלוך בלילך" נכתב על-ידי חיים יחזקאל בעת שהגיע לגיל ארבעים. הוא חצה את משבר גיל הארבעים באמצעות שורות קצוצות ומחורזות. בסגנון הומוריסטי הוא הצליח לשבות אותי בקסמי שירי האהבה, פזמונים ומכתמים. בספר שיצא לאור בהוצאת "חלונות" איורים נפלאים של
דני קרמן. זהו ספר בפורמט מהודר, ניכרת השקעה רבה בעיצוב הספר לצד ההשקעה בתוכנו. כל שיר מאויר באופן מקורי ולציורים משמעות המתקשרת לשיר הצמוד אליו. הספר בהחלט יכול להוות ספר מתנה לזוגות אוהבים ולסתם אנשים אוהבי שירה. נקווה שיש עדיין כאלה. הלוואי יכולתי לכתוב על כל אחד משירי הספר, בסך הכול כל שיר מבקש התייחסות, וכל שיר בעל ייחודיות. שירי האהבה של חיים יחזקאל הם שירי אהבה אסורה, הם מבטאים רצון לטעום את טעם הפרי האסור ומעידים על אי-יכולתו של המאהב להבטיח הבטחות גשמיות.
"נְטִיעוֹתַיִךְ מְאֻחָרוֹת
עַל אַדְמָתִי פָּסְעָה אַחֶרֶת
אָמְנָם נוֹתְרוּ בִּי סִימָנֵי אַהֲבָתֵנוּ
אַךְ אַל תַּטְעִי בִּי" (שם עמ' 56)
השיר יוצר מעין הפתעה קטנה לקורא בסיום העוקצני "אל תטעי בי" שתי משמעויות שלובות בו, האחת מלשון לנטוע והאחת מלשון לטעות. הקשר כקשר אמביוולנטי מוצג בתמציתיות. מצד אחד השארת בי סימנים ומצד שני אין לך במה להיאחז. חיים סיפר לי שאת הספר כתב במהלך זמן קצר במשך שבועיים התפרץ המעיין שלא היה ביכולתו לעצור. כמנהל בית ספר תיכון אקסטרני שקיבל היתר של תיכון אינטרני במרכז העיר נתניה מצא חיים דרך לנתב את חיי השגרה של מנהל התיכון לכדי יצירה. כמי שעושה שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה, כמי שמעניק לתלמידים שנשרו ממסגרות עירוניות נורמטיביות מסגרת חינוכית מצא חיים זמן לכתוב ספר שירה. אפשר למצוא רמזים לקונפליקטים בהם נתון מנהל בית ספר בהיפגשו עם הצוות החינוכי וכן, במעין חשיפה הוא מצליח לכתוב שירי אהבה למורה ללשון.
"שִׁיר אַהֲבָה לַמּוֹרָה לַלָּשׁוֹן
הַמְשִׁיכִי לִשְׁמֹר עַל
גִּזְרָה נָאָה
אֲנִי אֶהְיֶה בַּבִּנְיָן הִתְפַּעֵל
לַמְרוֹת שֶׁמִּצְּבִי לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה
(סְתָם בֵּינוֹנִי פּוֹעֵל)
שֶׁהָאַהֲבָה תִּהְיֶה נוֹשֵׂא נָשׂוּא וּמֻשָּׁא
(אֲנִי בְּעִקָּר רוֹצֶה לִהְיוֹת מֻשָּׁא)
וְלֹא צָרִיךְ יַקִּירָתִי, תֵּאוּר מָקוֹם,
לְאָן שֶׁלֹּא נִסַּע
מִלּוֹת יַחַס- דָּגֵשׁ חָזָק.
לֹא בִּקַּשְׁתִּי מַשֶּׁהוּ בִּתְמוּרָה
אֲנִי רָץ אֵלַיִךְ (בְּבִנְיָן קַל)- בִּמְהִירוּת הַבָּזָק.
וּמַרְגִּישׁ כְּלַפַּיִךְ בְּעִקָּר בְּמִלְּרַע
אֲנִי מְחַכֶּה לִהְיוֹת כְּבָר סָבִיל
נֶאֱהָב(וְלֹא),
תָּמִיד לְהַחְלִיט וְשֶׁהַקֶּטַע.
בֵּינֵינוּ יִהְיֶה קֶטַע יִחוּד גַּם,
אִם אֵין בּוֹ הַרְבֵּה תַּכְלִית" (שם, עמ' 11).
בספר שירים רגישים שברור לקורא שכנראה נכתבו על תלמידים במצוקה. לדוגמה השיר לדיאנה. "רוֹצָה לְהִסְנִיף אֶת הָעוֹלָם/ בְּשַׁכְטָה אַחַת/ וְיִשָּׁאֵר לָהּ טַעַם שֶׁל עוֹד/ לִגְמֹעַ אֶת כָּל הַיֹּפִי/ גַּם לָקַחַת לָרֵאוֹת/ לְלַקֵּק עִם הַלָּשׁוֹן אֶת / כָּל הַכַּוָּרוֹת.."משורר מנהל תיכון אינו עניין שיגרתי. המערכת החינוכית בנתניה היא מערכת החנוטה בתפיסות מאוד שמרניות ולא ניתן למצוא בה כמעט התייחסות ליצירה מקומית. מצאתי את חיים יחזקאל דמות יוצאת דופן בקרב המנהלים בעיר נתניה. אדם שיודע להוציא מעצמו מעשי חסד ומעשים טובים כפי שעמיחי תיאר את אביו בשירו המפורסם אבי. חיים יחזקאל בוגר אוניברסיטת תל אביב בחוג לספרות עברית פתח את בית הספר לפני כעשר שנים והתלמידים שהוא מחזיק בבית הספר אינם תלמידים שגורלם שפר עליהם. יצא לי לבקר באותו השבוע במוסד החינוכי הזה. בית הספר האקסטרני הזה פעל בתוך בניין בלב העיר נתניה, נכנסים לתוך בית הספר מתוך סמטה צדדית של חנויות ואין בנמצא דשא או ספסלים שבו יכולים בני הנוער למצוא את עצמם במהלך ההפסקות. מידה לא קטנה של עצבות תוקפת את הנכנס בשערי בית הספר. וצריך לברך את פעילותו של חיים שמצליח לשלב במעט משאבים תלמידים שלא זכו לתשומת לב מרבית במערכת הרגילה. אם מפאת בעיות אישיות ואם מפאת אוזלת ידה של המערכת הרגילה. למקום הזה שנשאר כשטח הפקר חודר חיים יחזקאל המנהל במאבקו היומיומי להעלות את הילדים על דרך המלך כאזרחים לעתיד לבוא. אומנם השיר הבא מוקדש לאביו של המשורר אך יש בו בוודאי משהו מחומרי התשתית של יחזקאל כאדם.
הומאז' לעמיחי (לזכר אבי)
זִכְרוֹן יָמֶיךָ הַקְּצָרִים,
יָמִים רַבִּים שֶׁל חֶסֶד.
אֲשֶׁר נִקְווּ מִנְּהָרוֹת מַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים.
הֵעָדְרוּתְךָ תִּנְכַח תָּמִיד בְּלִבִּי.
כִּי לֹא הָיָה לִי כְּ-מוֹתְךָ.
בספר "חידושים" בעיצוב שירה. ניתן למצוא שירי sms שירים קצרים שנולדו למשורר מתוך תכתובת במכשיר הנייד. למעשה התוודה מנהל תיכון אביב שאת ספרו הוא החל לכתוב למעשה בעקבות מיסרון שהיה שמור בנייד שלו. "כשאת לא מדברת אתי, זה סוף העונה!"sms בעמ' 65.
כתיבתו של המשורר חיים יחזקאל מזכירה מאוד את כתיבתו של עמוס אטינגר אשר כתב כמה ספרי שירה ולא ביקש לעמוד בפוזה של משורר. גם בשירתו של אטינגר יש מידה של משחק הומוריסטי. שיריו הודפסו ללא ניקוד: "רבע לפני חצות", "רבע אחרי המלחמה", "רבע לפנות בוקר" ו"רבע לפני הגיוס". גם חיים יחזקאל מתקשה להתהדר בתואר משורר. בכל פעם כאשר שוחחנו ויצאה מפי המילה שמכתירה אותו כמשורר חזר לפוזה המכווצת שבה פגשתי אותו שם ברוח הבריזה שעלתה מן הים בערב הספרותי הקר והמנוכר. את תחושותיו של האוהב מעלה המשורר בשירי מחווה לפילוסוף רולן בארת.
לשם המחשה:
מתנה
אֲנִי רָץ כְּמוֹ מְשֻׁגָּע
בֵּין חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה
וּבְרָאשֵׁי הַמַּחְשָׁבָה
אֲנִי אֶגַּע בַּמֶּה שֶׁהִיא תִּגַּע
מַתָּת עָטוּף אֲנִי לָהּ אָבִיא
הִיא תְּקַלֵּף וּתְקַלֵּף,
וּתְגַלֶּה אֶת מִסָּתְרֵי לִבִּי!
גַּם תְּצַלְצֵל
תַּגִּיד תּוֹדָה
וּנְדַבֵּר עַל הָא וִדָּא.
אֶתֵּן לָהּ בֶּגֶד לְאִשָּׁה
וְהִיא תִּתֵּן אֶת מַעֲשֶׂה הִלְבִּישָׁה
אֶתֵּן אוּלַי תַּכְשִׁיט נוֹצֵץ מְאֹד
וְהִיא תִּתֵּן - שֶׁתַּעֲנֹד!
אוּלַי אַקְנֶה לָהּ נַעֲלַיִם בְּקֻפְסָא
וּבַתְּמוּרָה בָּהֶן תִּפְסַע.
כְּשֶׁתְּקַבֵּל לָבֶטַח הִיא תָּאִיר פָּנִים
הֲרֵי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי
שֶׁהִיא רַק תִּגַּע בַּמֶּה שָׁרַק אֲנִי
- שָׁרַק אֲנִי נָגַעְתִּי.
אֲנִי מְחַכֶּה לִתְגוּבָתָהּ
שִׁכּוֹר כְּלוֹט
וְאִם תִּרְצֶה לָתֵת, אֹמַר שֶׁלֹּא.
רוֹצָה לִשְׁלֹּט.
הפואטיקה בשירתו של יחזקאל היא פואטיקה במילים פשוטות והשפה יומיומית. אין כאן הופעה שיש בה יופי הדר והוד בלתי נתפסים. יופיים של השירים טמון בפשטותם. השירים אף שאינם חידתיים מעניקים לקורא חוויה מפתיעה ובכל שיר מסתתר איזה פיצוץ קטן. איזו פואנטה קטנה שתורמת לממד הדרמטי של השיר. המשורר שאוחז בכובע הניהולי ברוב שעות היום מצליח לחמוק למקומות בהם הוא אינו מסוגל לשלוט. חופש היצירה של חיים יחזקאל מפתיע לעתים כאשר בחומרי היצירה הוא משלב תימות שעשויות לעורר מעט השתאות באשר להיות איש חינוך. אני מאמינה שהעיסוק הזה בכתיבת שירה . וכן, שירה אמתית שמפלחת את הרגשות כמו שיודע לערוך איש אמתי ולא איש מזויף הופכות את שירתו לשירה איכותית.
חיים יחזקאל אינו מתבייש לייחד מקום לתחת בעמ' 14 בספר, ולבטא את הקונפליקט האינסופי שיש לנו בין הטוב לרע. אומנם באופן קונקרטי זהו תחת אך באופן מטאפורי זהו מקום שנושא משמעויות רבות. "...הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁל כְּנִיסָה וִיצִיאָה/ צוֹפֵן אֵיזֶה סוֹד, בַּעַל עֹמֶק פִּלְאִי.."
הספר נכתב על-ידי מנהל בית ספר, שעל-פי ההשקפה המקובלת אמור לייצג את הדרך הנורמטיבית, את הממסד ואת המוסר החברתי. והנה מדובר במנהל בית ספר שבלי שום חשש כותב כתיבה אנרכיסטית, משוחררת מכל עכבות מוסריות או חברתיות. הוא אינו בוחל במלים מלשון הדיבור כולל מלים הנחשבות מלים "גסות" בדיבור הנורמטיבי. הוא אינו מהסס לרמוז ליחסי אהבה בין מנהל ומורה, מנהל ותלמידה, וגם אם מדובר בפוזה משוררית עדיין יש בכך משום העזה.
לחיים יחזקאל המשורר אין קווים אדומים, שאולי היו צריכים להיות לחיים יחזקאל המנהל.
