בית המשפט המחוזי בתל אביב בהרכב השופטים המר, שיצר וכספי, דחה (א', 26.11.06) את ערעורו של עמוס דורון על הרשעתו בביצוע עבירה של הצעת ניירות ערך לציבור בלא תשקיף שהרשות התירה לפרסמו, בכוונה להטעות משקיע סביר. בנוסף דחה בית המשפט את ערעורו על העונש שניתן בקשר למעורבות בפרשת מונרגון, שהועמד על 10 חודשי מאסר, מהם 4 חודשי מאסר בעבודות שירות והיתרה על תנאי וקנס בגובה 20,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.
לדברי בית המשפט, "האינטרסים הציבוריים בהרתעת נאשמים בכוח, ובהטלת אות קין על מי שאינו מקיים את חובת הגילוי בתשקיף העומדת ביסוד דיני ניירות הערך, גוברים על נסיבותיו האישיות של הנאשם". לכן בחר בית המשפט להותיר את העונש הכבד על כנו, וזאת בכדי לחזק את אמון הציבור בהשקעה בשוק ההון הישראלי.
מונדרגון היא אגודה שיתופית שהתאגדה בשנת 1998 על-ידי סטפן מנדל ועמוס דורון, במטרה לאגד אלפי משקיעים שיהוו גוף בעל עוצמה כלכלית. ההון שגויס נועד להשקעה בתחומים כלכליים שונים כגון נדל"ן בחו"ל, השקעות בארץ, וכו'. הרווחים היו אמורים להתחלק בין המשקיעים ולשמש להשקעות נוספות. לקבוצה הצטרפו כ-1,000 איש, שלפי הטענות נמנע מהם מידע עדכני ושוטף לגבי ההתפתחויות והשינויים שבקבוצת מונדרגון, ומן הרשויות נמנעה אפשרות הפיקוח, הקבועה בחוק ובתקנות.
דורון ערער על הרשעתו הפלילית. פסק הדין, שבמסגרתו נדחה הערעור, עוסק בפרשנות סעיף 15 לחוק ניירות ערך (אשר תוקן בינתיים) המטיל חובת תשקיף לגבי הצעת ניירות ערך לציבור. במסגרת פסק הדין נדחו טענותיו של דורון, ובכללן הטענה כי העובדה שלא נשא משרה רשמית במונדרגון מחייבת את זיכויו. זאת, משום שלדורון הייתה שליטה במהלכיה של החברה וכן אינטרס כלכלי ממשי בהצלחתה והיה לו תפקיד מרכזי בפרויקט.
עוד נקבע במסגרת פסק הדין כי "מציע" ניירות ערך על-פי סעיף 15 לחוק ניירות ערך יכול להיות גם מי שמשווק את ניירות הערך. דרישה החוק להוכחת "כוונה להטעות משקיע סביר" מהווה שסתום ביטחון סביר להטלת אחריות פלילית על משווקים חיצוניים, שאינם בעלי תפקידים בתאגיד.
לפני תיקון החוק לא הייתה ברורה ההגדרה למונח "ציבור". בפסק הדין נכתב כי המבחן המכריע הינו אם ההצעה הייתה מופנית לאנשים שהידיעות הניתנות על-ידי התשקיף אינן נמצאות בהישג ידם. בית המשפט קבע כי במקרה זה פנה המערער לציבור פוטנציאלי של משקיעים, ובידיהם לא היו כלים ראויים לבחינתה של ההצעה.
בית המשפט גם לא קיבל את הטענה כי ההצעה הייתה לרכישת פוליסת ביטוח חיים, מכיוון שהמשקיעים לא ראו בביטוח חלק מהותי מהתמורה שקיבלו, אלא תנאי בלבד בכדי להיכנס לאגודה.
בית המשפט קבע כי מסמך חוזי בין האגודה לבין המועמדים מהווה "תעודה" המעידה על זכויות המוקנות באגודה. לדברי פסק הדין, הגדרת המצטרפים לאגודה כ"מועמדים" ולא כ"חברים", לא הייתה אלא תרגיל סמנטי משפטי, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". אף שנאמר למועמדים שיצטרכו לעבור מבחני קבלה, בפועל הדבר לא נעשה.
עוד קבע בית המשפט כי דרישת הסחירות איננה תנאי הכרחי לקיומו של נייר ערך, וכי יש לבחון בחינה מהותית מהו נייר ערך. המבחן הקובע, לפי בית המשפט, הינו אם התשואה למשקיעים אמורה לנבוע מאופן ניהול עסקיה של האגודה. במקרה כזה חובה הייתה לאפשר למשקיעים גישה למידע מהימן על הארגון ועל המתרחש בתוכו. במקרה הנ"ל קבע בית המשפט כי המצטרפים הבינו כי יזכו ברווחים על השקעותיהם, וזו הייתה מטרת השקעתם.
