סירוב היועץ המשפטי להגן על הממשלה בבג"ץ

הודעתו הפומבית של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר עמיחי מנדלבליט, לפיה לא יגן בבג"ץ על הממשלה, אם וככל שתוגש עתירה לבג"ץ נגד כשרות החוק המסדיר חוקיותם של יישובים בשטחי יהודה ושומרון, שהוקמו על אדמות פרטיות של ערבים - המוכר, ברבים, בשם: "חוק ההסדרה" - מעוררת, במלוא עוצמתה, שאלת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ומידת מחויבותו להגן על עמדת הממשלה, בכל מקרה - גם אם עמדתה של הממשלה, מנוגדת ועומדת בסתירה מוחלטת לעמדתו הערכית והמשפטית של היועץ המשפטי לממשלה, בנושא זה וגם/או אחר.

שאלת מעמדו המשפטי של היועץ המשפטי לממשלה, התעוררה ונקבעה - לפני שנים הרבה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, שעה שסירב היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר המנוח, לפעול בהתאם להנחיה של מי שכיהן אותם ימים כשר המשפטים, חיים כהן (שמונה, לימים, לשופט בית משפט העליון). בעקבות מחלוקת זו בין שני אישים אלה, הוקמה וועדה בראשותו של מי שכיהן כנשיא בית משפט העליון, אותם ימים, ד"ר שמעון אגרנט וזו הייתה הוועדה שנתפרסמה ברבים, בשם: "וועדת אגרנט".

לימים בעקבות הרמת הוועדה לחקר התנהלותה של ממשלת גולדה מאיר, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוקמה וועדת חקירה, שאף בראשה עמד נשיא בית משפט העליון לשעבר, ד"ר שמעון אגרנט ולכן נוהגים היסטוריונים משפטיים, לבדל בין שתי וועדות אלה ולקרוא וועדת אגרנט הראשונה, בשם: "וועדת אגרנט הראשונה", אם כי בציבוריות הישראלית, כמעט אין יודעים על קיומה של וועדת אגרנט הראשונה והכל קוראים וועדת אגרנט השנייה, בשם הסתמי - "וועדת אגרנט".

וועדת אגרנט הראשונה קבעה, כי היועץ המשפטי לממשלה, מונה אומנם על-ידי הממשלה והוא כפוף לה, אולם שיקול דעתו המקצועי והמשפטי, הינו שיקול עצמאי וסוברני ואם סבור הוא, כי הממשלה פועלת בניגוד להוראות החוק וההלכה הפסוקה, רשאי הוא לסרב לייצג עמדתה הפסולה לטעמו של הממשלה, כמו-גם לסרב ולהגן על עתירה לבג"ץ, אם וככל שמוגשת עתירה שכזו, נגד עמדת הממשלה לבג"ץ, כך שהוא רשאי וזכאי, לסרב להופיע בבית משפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולהגן על עמדת הממשלה, בבג"ץ שכזה.

וועדת אגרנט הראשונה קבעה עוד, כי במצב דברים שכזה, הרי תרופתה של הממשלה להתנהלות כזו של היועץ המשפטי לממשלה, הינה פיטוריו של היועץ המשפטי לממשלה, ממשרתו זו, אם וככל שתסבור הממשלה, שהיא איבדה האמון ביועץ המשפטי לממשלה ולכן - אין לה כל ברירה שהיא, אלא לפטרו ממשרתו הבכירה הזו. כך נהגה ממשלתו של יצחק רבין, בפרשה הידועה בשם: "פרשת קו 300", כאשר היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר, סירב להגן על עמדת הממשלה, בשורה של בג"צים שהוגשו בעניין פרשה זו והחנינות שניתנו בידי ומטעם ממשלת ישראל לבכירי השב"כ, שהיו מעורבים בעניין זה.

הממשלה יכולה גם לנהוג, בדרך אחרת קיצונית פחות, קרי, לשכור שירותיו של עורך-דין פרטי שייצג אותה בבג"ץ באותו בג"ץ דווקני ופרטני ובאותה נשימה להמשיך ולעשות שימוש בשירותיו הטובים של היועץ המשפטי לממשלה המכהן, אם וככל שתסבור היא, שהיא לא איבדה אמונה ביועץ המשפטי המכהן וכי היא יכולה להמשיך וליהנות, מהמשך שירותיו המשפטיים וייעוצו המשפטי השוטף, גם להבא.