אלון שבות או אלון בכות

את השם "אלון שבות", למרכז הקהילתי שהוקם בגוש-עציון ב-68', הציע יגאל אלון. הספר שלפנינו מציג את יגאל אלון, בצורה אחרת מכפי שכתבה אניטה שפירא בביוגרפיה על אלון - "אביב חלדו", ומבקש להשיב אותו למקומו הראוי בין מנהיגי המדינה. במשימה זו הצליח הספר עד שהקורא נותר עם תחושת צער, על יגאל אלון המנהיג והמצביא, שנפטר בגיל 62 בחורף 80', כשהוא בתחילת הקמפיין שלו לראשות מפלגה העבודה.

ספרה של שפירא ב-2004, מגולל את סיפור חייו של אלון מ-1919 ועד 1949, היה, כאמור, בין העילות לכתיבת הביוגרפיה החדשה. שפירא, "בכוונת מכוון", כלשונו של מנור, תיארה את 31 שנותיו הראשונות של אלון ותו לא. ספרה מתאר ארבע תחנות בחייו של אלון, מהולדתו ועד לתפקידו "אלוף חזית הדרום" במלחמת השחרור.

בעיני שפירא סילוקו של אלון מהצבא, על-ידי בן-גוריון, היה "סוף דבר". הסילוק היה על-רקע "חשד חמור [שהטיל ב"ג בחברי ובי] של אי-נאמנות לביטחון המדינה ולעצמאותה" כפי שכתב אלון במכתב ההתפטרות לרמטכ"ל ידין ב-49', (עמ' 58). שפירא הגדירה את הדחתו כצעד מ"היותר ברוטאליים וחסרי הפשר בהתנהגותו [של ב"ג]" (עמ' 57) . אך אלון המשיך בפעילות ציבורית ופוליטית עוד 31 שנה עד יום מותו, כפשוטם של דברים, כאשר לקה בלבו שעות ספרות לאחר שנפגש עם שר ההגנה של מצרים. ובשנים הללו עוסק הספר של מנור.

לאלון, שהיה אלוף בצה"ל ולפני כן מפקד הפלמ"ח, היו במהלך המלחמה מספר עימותים עם בן-גוריון. הוא מתח ביקורת חריפה, בעודו במדים, על קווי הפסקת האש שהושגו בתום מלחמת השחרור, כפי שתיאר בטקס הקמת ארגון חברי הפלמ"ח ב-1950; "לא באשמת היושבים כאן לא זכינו לכנס את הכינוס בבית הערבה או ביריחו, או על הר-הבית... אני התנגדתי בשעתו להפסקת הקרבות, כי ראיתי הזדמנות היסטורית להשיג גבולות יציבים, כדי שלא תהיה עוד מלחמה." (עמ' 26) בעניין פירוק הפלמ"ח ב-48', בעיצומה של המלחמה, כתב אלון לבן גוריון כי הדבר "מזיק ביותר למאמץ המלחמה" (עמ' 50).

ניתן אולי לטעון שנגרם עוול למורשתו של אלון מ"אביב חלדו" וספרו של מנור בא לנסות ולתקן זאת. עם זאת יש להדגיש, שאם גרמה שפירא עוול לאלון, לא היה זה בזדון. כלומר שפירא הכירה בחוסר הפשר של סילוקו מהצבא ובטעות של בן-גוריון אך היא "חשה שהכריזמה של יגאל אלון התמוססה [בעקבות סילוקו מצה"ל], ושהאמונה שגבורת-על במלחמת העצמאות תתורגם לעוצמה פוליטית ומנהיגותית... לא הוכיחה את עצמה..." (עמ' 17)

סוף דבר

להערכתה של שפירא שותפים גם אחרים, כמו חיים גורי אשר טען כי "יגאל גמר את הקריירה שלו ב-1949 ביום שעזב את הצבא". (עמ' 31) כך גם פרופ' צבי יעבץ שאמר, בערב לכבוד הספר "אביב חלדו" בבית יגאל אלון; "לא צריך לכתוב כרך שני על הנושא הזה. אלה לא היו השנים הטובות ביותר של יגאל" (עמ' 437).

מגוון התפקידים והפעילויות, המתוארים בספר, אשר לאלון היה בהם חלק מרכזי, מטילים ספק על קביעתה של שפירא כי סילוקו מהצבא היה "סוף דבר", וכן על כך שהכריזמה שלו התפוגגה; אלון היה יכול, עם תום הפרק הצבאי בחייו, לפתוח בקריירה אקדמית מזהירה באוקספורד כבן טיפוחיו של פרופ' ישעיהו ברלין. עם שובו לגינוסר ב-52', מתקופת הלימודים באוקספורד, השתלב במזכירות "הקיבוץ המאוחד" והוביל את הפילוג ממפ"ם והקמת "אחדות העבודה", וכן את ייסוד העיתון "למרחב". בהמשך דרכו הפוליטית היה חבר כנסת ואף כיהן בממשלות העבודה כשר העבודה, החינוך והחוץ. בכיר לשעבר במשרד החוץ הגדיר אותו כאחד מארבעת שרי החוץ הטובים ביותר שהיו למדינת ישראל.

אבא אבן אמר פעם על הערבים כי "הם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בפראפרזה על דברים אלו עולה השאלה האם ברמה האישית לא הייתה דרכו הפוליטית של יגאל אלון, ואולי גם הצבאית, של "מעצב גבולותיה של מדינת ישראל " במלחמת השחרור (עמ' 57), רצופה החמצות.

המחבר, ד"ר אודי מנור, מרצה באוניברסיטת אריאל ובמכללת אורנים ומחברם של מספר ספרים, טוען כי: "אלון לא ויתר מתוך טוב לב...על עמדות כוח בולטות (שר הביטחון במאי 1967, התמודדות על ראשות הממשלה בפברואר 1969 וביוני 1974, והתמודדות על מועמדות לראשות הממשלה ב-1977), אלא מתוך חשבון פוליטי" (עמ' 32).

על אף כוונתו של המחבר, קשה לקורא להשתחרר מתחושת החמיצות וההחמצה שעולה מדמותו ואישיותו המיוחדת של אלון המשתקפת מקורות חייו, הידועות, ואלו שנחשפות בעבודת המחקר המעמיקה של מנור.

יש אף מקום לטענה כי ההחלטה של אלון, בסתיו 79', להתמודד מול פרס, והאמירה "פג ההסכם ביני לבין שמעון" (עמ' 414), מלמדת על חוסר הבנתו הבסיסית של כללי המשחק הפוליטי וחשיבותו של העיתוי והתזמון בכל מהלך. באופן מוזר, דווקא בשעה שמפלגתו הייתה באופוזיציה ונדרש היה איחוד השורות, בחר אלון להיאבק, בפעם הראשונה, על ראשות התנועה.

פירמידה פוליטית

בשאלה האם הנאיביות, הנראית מהתנהלותו של אלון, קשורה ל"תבנית נוף מולדתו" בן למשפחת איכרים מכפר תבור, או לקיבוצו גינוסר, לא עוסק הספר, ורק מציין כי "אף שנולד בכפר נידח בגליל, לא דבקה בו פרובינציאליות" (עמ' 18). ייתכן שנושא זה דורש עיון לאור העובדה שגם יריבו משה דיין, ש"כל מה שאני אומר, הוא אומר הפוך" (עמ' 27), שהיה אף הוא בן לעובדי אדמה, לא הגיע לראש הפירמידה הפוליטית. מכל מקום, נראה ששלל התפקידים אשר בהם כיהן אלון, הן בצה"ל כאלוף פיקוד דרום והן בממשלה כשר החוץ וסגן רה"מ, יכולים להוות מודל לחיקוי לתושבי הפריפריה במדינה.

אדם שעבד במחיצתו של אלון העריך לאחרונה, בעקבות המשבר בין רה"מ נתניהו לשר ישראל כ"ץ, על-רקע עבודות הרכבת בשבת, כי במצב שכזה אלון לא היה נשאר שר התחבורה אפילו עוד יום אחד. להערכתו, אלון היה מוכן להיות ראש ממשלה רק אם הדבר היה מוצע לו, אך הוא לא היה בנוי לתככים הפוליטיים. המחבר יוצא כנגד טענות בסגנון זה, שנשמעו ממבקריו אלון, על כך שהוא היה חסר "יצר הרג" הוליוודי - killer Instinct.(עמ' 32)

"יגאל אלון היה דמות מופת של יחיד שכל חייו הוקדשו למדינת ישראל ולקולקטיב היהודי... כולם ביכו את מותו של אלון." (עמ' 19) את האהבה הכללית לאלון יכולה אולי להסביר התנהגותו בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב ב-55'. על-אף של היה אשם בתאונה, סייע לנפגעת שהייתה תלמידת בי"ס להשלים את לימודיה בעזרת מורים פרטיים ע"ח חברת הביטוח. לנערה כתב כי "ניהל משא-ומתן אישי עם חברת הביטוח" בו הודיעם ש"אם לא יפצו אותך על הנזקים הכלכליים שנגרמו לך ולמשפחתך... אודיע למשטרה שאני אשם בתאונה על-מנת לשלול מחברת הביטוח את טענתה הפורמלית" ( עמ' 100).

"מלחמת יום הדַיָין" (עמ' 304)

אף שהיה מ"מ רה"מ מספר ימים לפני שפרצה לא נקשר שמו של אלון בתודעה הציבורית למלחמת יום הכיפורים. על מברק של 'המוסד' מה-1 באוקטובר, בעת שהיה מ"מ של גולדה, אמר אלון "אין מה להתרגש שכן הצבא ממילא מטפל בכך והסבירות למלחמה נמוכה."(עמ' 287) כאשר נשאל על תגובתו זו בוועדת אגרנט הסביר אלון את תגובתו "שלא היה כאן [במסמך] שום דבר יוצא דופן".

המחבר מציין אמירות של גולדה אשר ראתה בהתנהלותו של אלון לאחר המלחמה כהתנערות מאחריות: "אנשים שהיו שותפים מלאים... אינם מוכנים לעמוד בפני המטחים... שהוטחו נגד דיין, גלילי ונגדי." (עמ' 288) מכל מקום לאלון "לא היתה... מועקה מיוחדת בנשיאה באחריות בעניין מלחמת יום הכיפורים, אי-אפשר לנהוג עם אותו אדם בשתי אמות מידה... למלחמת ששת הימים מביאים את דיין... למרות שאשכול רצה בי... אבל מרגע שיש כישלון אני צריך לשאת באחריות כמו דיין. לא!" (עמ' 287-8)

אלון וגוש אמונים

אף שלפני חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן הסביר אלון לבן גוריון "מדוע על צה"ל לכבוש את הגדה המערבית כולה" (עמ' 53), הוא הסתייג מדרכו של גוש אמונים שביקש להתנחל ב"גדה המערבית כולה". לדעתו גוש אמונים "קיבל (באלון מורה) פרס על הפרות סדר ופעולות בלתי חוקיות"(עמ' 397). כך גם בעניין המתנחלים בסבסטיה שעליהם אמר אלון ב-79' כי "אם היינו חוזרים לשלטון, [הם] מזמן לא היו שם" (עמ' 341). מאידך-גיסא, הוא ביקש לתעל את מרצם של חברי הגוש "שיתיישבו ברצועת הביטחון שביהודה ושומרון", בהתאם לתפיסתו המדינית שהתבטאה ב"תוכנית אלון" (עמ' 340).

עם זאת כלפי בני כפר עציון, שאף הוא נמצא בגב ההר, הוא סייע ותמך. למתיישבים בגוש הוא כתב: " לעולם לא אשכח את ביקורי האחרון בגוש הנצור,...מעולם לא יכולתי להשלים עם קוצר הדמיון המשיג [של ב"ג], שבעטיו נעצרו כוחותינו על ספי הגוש,... עתה חזרנו אליו, אך לא כנוקמים או כמנשלים... המקום הזה הוא חלק מארץ אבותינו (עמ' 258)". אלון אף סייע, בציוד ובנשק לאבטחה אישית, לראשוני המתיישבים בחברון בפסח תשכ"ח.

החמצה לאומית

דגל ההתיישבות אותו נשא אלון, כ"איכר בן איכר [עם] רעב לאדמה" (עמ' 256), הדריך אותו גם בעניין הסכם השלום עם מצרים ב-79'. הוא מחה נמרצות על כך שרה"מ מנחם בגין "ויתר על פתחת רפיח... עוד בטרם נפתח המשא-ומתן". זו גם הייתה העמדה המוסכמת במפלגת העבודה באותה תקופה כי "בעניין פירוק הישובים- זהו תנאי בל יעבור". (עמ' 394) עמדה זו של 'העבודה', בתקופה שבה מילא אלון תפקיד בכיר, ממחישה את השינוי שעברה מפלגת 'העבודה' בעניין ייחסה להתיישבות ושלמות הארץ, כאשר יו"ר המפלגה קורע את טיוטת חוק ההסדרה שנועד למנוע הרס ישובים.

אם ניתן לסכם ספר זה במספר שורות הרי יש מקום לטעון שלתחושת ההחמצה האישית, שאותה מנסה לבטל הספר, מצטרפת, לנוכח מצבה ומצעה הפוליטי של תנועת 'העבודה' היום, תחושת החמצה לאומית. החלל האידאולוגי, שהותיר אלון בלכתו, הלך וגדל עם לכתם של מנהיגים נוספים כמו משה דיין ומוסא חריף. אל הריק המנהיגותי והציוני שהותיר אלון במפלגת 'העבודה' נכנסו גורמים שונים. ומעטים מספור הם אלה מבניהם שאזכור שמם כאן, לא יהיה, אם לשאול את הכותרת של עיתון "דבר" מ-1980; "עוד עוול ליגאל אלון" (עמ' 433).