שלוש הערות מקדימות
נכחתי בכנס על כל שלביו ולדעתי החלקים החשובים ביותר שלו היו דבריהם של סגן השר
איוב קרא, ד"ר יוסי דריזין ושאול ארלוזורוף. חשיבותם נובעת מהיותם מושתתים על מעורבות עמוקה של הדוברים ביחסי ישראל עם הערבים, הפלשתינים והרשות הפלשתינית לאורך עשרות שנים. אני רואה חשיבות רבה לפרסם את דבריהם כלשונם באתר INSS לידיעת הציבור הרחב.
במהלך השיח והדיונים התברר מעבר לכל ספק, שבעיית המים היא רק מחצית מהבעיה האמיתית, ובאופן פרדוקסלי, היא החלק הקל יותר לפתרון. החלק המשלים הוא עניין הטיפול בשפכים המיוצרים באיו"ש ועזה, ומניעת הפיכתם לאסון אקולוגי. טכנית, המקרה היותר פשוט לפתרון הוא עזה והקשה יותר הוא זה של איו"ש. כך או כך יש לפעול לפתרון בכל אחד מאזורים אלה בנפרד. שכן, כמו בכל הסוגיה הישראלית-פלשתינית, שום פתרון כולל של סוגיה בסיסית, לא יהיה מנותק מהשיקולים המדיניים, שלוקחים בחשבון את אופיו של הפתרון ארוך הטווח של הסכסוך כפי שרואה אותו כיום, בדמיונו, כל אחד מהצדדים.
החלק האחרון של הדיון, דברי ארבעת השגרירים - שלושה אירופים ואמריקני - היה קשור בעבותות של פלדה לתפישה היסודית של הכנס - רעיון שתי המדינות כיסוד בלבדי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני. לדעתי, זו שגיאה קונספטואלית, הפיכתה לבסיס או לתנאי בדיון אופרטיבי הקשור לאפשרות של הסדר בשלבים, ימשיך את המציאות הקיימת שבה כל נושא משני או חלקי הוא תלוי-הפתרון הסופי. את בעיות המים והביוב לבעיה יהיה צורך לפתור בין אם יהיה פתרון מדיני כולל בטווח הנראה לעין ובין אם לאו. הסוגיה הכפולה תהיה אקטואלית ותדרוש פתרון גם אם הפתרון המדיני ארוך הטווח יהיה בעל אופי אחר מזה שלקחו בחשבון עורכי המפגש "כבלתי נמנע".
דברי ארנון סופר
פרופ'
ארנון סופר הוא ללא ספק מומחה בתחומיו, ובכלל זה בנושא המים, אבל לא פוליטיקאי או מדינאי. לכן, אני מבדל את דבריו בתחום בעיות המים במזרח התיכון ומגמות ההתייבשות של האזור, מהסוגיות המדיניות שנכללו בהם.
האזור אכן מתייבש, האוכלוסייה גדלה, ושיתופי-הפעולה האזוריים נחלשים בגלל המחסור הגובר במים. בשילוב עם אי-יציבות ויריבות פוליטית מתגברים, הנושא הופך ליותר ויותר אקוטי. לדברי סופר, בעבר לא היו באזור מלחמות שיסודן האמיתי הוא מחסור במים ורצון או צורך להשתלט על מקורותיהם כעניין קיומי; במידה שהיו, השימוש בנושא המים היה אך תירוץ. ההתפתחויות של העידן האחרון, וניהול קלוקל של מקורות ומשקי המים המצויים, הופך את האפשרות של מלחמות באזור על שליטה במקורות מים או על חלוקת המים הזמינים, ליותר ריאליות, כגון כבמקרה אתיופיה-מצרים, או טורקיה-עירק, סוריה ואחרים.
אינני מקבל את "פרץ ההומניזם" בחלק האחר של דבריו, בו הוא מסרהב בכולנו לנהוג בנושא המים מנהג "אבירים עיוורים" שאינם רואים את המציאות לנגד עיניהם. מים, בדומה לכל גורם קיומי אחר שעומד בסימן שאלה או מוטל בספק כאשר מדינות או עמים נמצאים בעימות כוחני, הוא גורם במכלול השיקולים האסטרטגיים שעל מדינה שלה עודפי מים לשקול, כחלק מהכלים והאמצעים המשתתפים במאבק. ברור שאופי המאבק - מלחמה טוטאלית, או מלחמה מוגבלת - צריך להשפיע על ההחלטות, כשם שהמצב שאליו יש לשאוף אחר תום המלחמה, צריך להיות חלק ממאזן השיקולים הכולל בניהולה. במאבק אלים או קיומי אסור להתעלם משום גורם עוצמה; זו ההתנהלות הרציונלית היחידה הבאה בחשבון.
דברי יוסי דריזין ושאול ארלוזורוף
דברי שני מומחים אלה היו לטעמי הדברים החשובים ביותר במפגש זה להבנת הסוגיה הכפולה - של מים וביוב. המסקנות העיקריות העולות מדברים אלה, על-פי מיטב זכרוני, הן:
א. ישראל השכילה לפתח יכולות טכנולוגיות מתקדמות וכלכליות בתחום ייצור מים שפירים מכלל המקורות העומדים לרשותה, ברמה העונה על כל צרכיה בהווה ובעתיד, לרבות פיצוי על התמעטות הגשמים (שיחון), גידול האוכלוסייה וגידול הצריכה לחקלאות ולתעשיה. היכולות הישראליות עשויות להציע פתרונות אפקטיביים גם לאוכלוסיות הערביות באיו"ש ובעזה. השאלות המעשיות הכרוכות ביישום פתרונות אלה הן פוליטיות ומסחריות אך לא טכנולוגיות.
ב. ישראל יודעת ויכולה להציע פתרונות אפקטיביים גם לבעיות השפכים, אלא שכאן, בניגוד לנושא המים, נדרש שת"פ פלשתיני לבניית ותפעול התשתית שתנקז שפכים ותנתב אותם למפעלי טיהור או לכל הסדר נטרול אחר.
ג. אין הגיון רב בהסדרת בעיית המים ללא הסדרת בעיית הביוב, ולהפך. אם טיפול בסוגיות אלה הוא מבחן לרצונם הטוב של הערבים לחיות עמנו בשלום זה לצד זה, הוא מחייב רצון טוב מצדם להיכנס להסדר שמוביל לעצמאות הטיפול שלהם בסוגיות המים והביוב בשטחים שבאחריותם. משמע, סטייה מהותית מהדרך הנוכחית שבה ההסכמים בנושאים אלה שנכללו במסגרת "הבנות אוסלו", אינם מקוימים דה-פקטו. הרושם המתקבל מניסיון העבר הוא שהערבים גם אינם רוצים וגם אינם מסוגלים לנהל מערכות אלה בכוחות עצמם ועל אחריותם המלאה . ללא ניהול כזה, חייבת ישראל להישאר בשטח ולהשגיח בראש וראשונה שלא יגרם נזק לאזרחיה ולא יתפתח מצב של קטסטרופה אקולוגית כוללת.
ד. בנושא החשמל הגיעה ישראל להסדר בעל אופי דומה לזה שיש לעשות בנושא המים, כנראה משום שהסדרים מקומיים (כגון, בארות) אינם מעשיים. כלומר, כשקיים רצון ניתן לפעול, ואם אין פעולה אפקטיבית כזו כיום, הבעיה היא בעיקר פוליטית. בתודעת המנהיגות הפלשתינית, לפחות מערפאת ועד אבו-מאזן, קבלת סיוע מישראל, אם הוא רחב מדי, עשויה להתפרש כהכרה דה-פקטו, כתלות רבה מדי שפוגעת בחופש הפעולה הצבאי וכנחיתות יחסית, ועל כן מסורבת.
ה. נושא המים ניתן לפתרון בעל אופי דומה לעניין החשמל. נושא הביוב מורכב יותר ודורש היערכויות שונות. כך, למשל, סילוק שפכים מאיוש מחייב הזרמתם במורד ההר למערב (כיוון הים התיכון), כיוון מזרח - בקעת הירדן ומדבר יהודה; או חלוקה בין השניים. במזרח, יידרשו גם מפעלי טיהור, במערב תוסיף הזרימה כמויות גדולות מאוד של שפכים לזיהום מי הים התיכון או שגם כאן יהיה צורך במפעלי טיהור. בשני המקרים, "זו נורמליזציה" והשלמה שאינן עולות בקנה אחד עם הגדרת המטרות הלאומיות של הפלשתינים מול ישראל.
ו. מן הדברים הנ"ל עולה "הבג" הלוגי שביסוד הגישה של המפגש כולו - אותו פרטנר שאינו קיים לצורך הסדר פוליטי שלם, אינו קיים בדרך כלל גם לשם הסדרים חלקיים, במיוחד אם אלה "גדולים" מדי ועשויים לבטא שינוי עמדות עקרוני ומהותי כביכול של הפלשתינים כלפי ישראל.
דברי סגן השר (שר בפועל) איוב קרא
סגן השר עדכן את הנוכחים בפעילות הנרחבת שמבצע המשרד לשת"פ אזורי מול ירדן בעיקר אבל גם מול גורמים נוספים באזור. מוקד הפעילות מול ירדן היא תעלת הימים שתוביל כמויות גדולות של מים דרך מפעל התפלה בעקבה לעבר ים המלח, שת"פ בנושא התפלת מים לשימושה של ירדן, בסיוע ישראלי, אזורי תעשיה משותפים בסביבת יריחו ועמק בית-שאן, תחבורה משופרת בין הצדדים והעסקת עובדים מירדן בישראל, ללא תושבות. העסקת העובדים ושינוע המסחר בין הצדדים יהנה בין היתר מדרכי הגישה, לרבות מסילות הברזל שסוללת ישראל לאזור עפולה ובית שאן, גשרים על הירדן ואזורים תעשייתיים בינלאומיים בניהול משותף באתרים הנ"ל.
נראה שהשפעת המאורעות הסוערים ברבות ממדינות האזור, קרובות ורחוקות, מניעים את ירדן ומדינות נוספות באזור לפעול לשת"פ, שעתיד לשנות גם את היחסים הפורמליים וגם את יסודות הסכסוך הישראלי ערבי.
דברי השגרירים
בדברי השגרירים מצאתי הבדלים לא קטנים בגישה בין שלושה הנציגים האירופיים (דומים) לבין הנציג האמריקני.
יסוד ההבדל הוא במשקל שמיחס כל צד לשימור הפוֹרְמוּלַציה והפוֹרמָליזָציה של הפעילויות שהם מציעים ומנסים להפעיל. בשני המקרים הדיבור נסב על "פתרון שתי המדינות" ומתעלם מהמציאות, מניסיון העבר ומצרכיה של ישראל. אומנם משולם מס-שפתיים לצורך להתקדם בשלבים, אבל אמירה זו מתעלמת מגורם הזמן, בתהליכים ה"נסיוניים" הללו, שספק אם הוא באמת זמין לצורך השלמתם. אין התייחסות לאפשרות הסתלקותו של עבאס מהשלטון, למציאות של הפיכה אפשרית של חמאס באיו"ש, לאי-היציבות הפנימית ברשות, שאינה מעניקה יציבות לשום ניסיון חלקי וארוך-טווח להבשיל ולהתפתחויות רלוונטיות נוספות.
אולם המכשול הגדול ביותר, שבו בעלי הרצון הטוב אינם מטפלים כלל, הוא סוגיית ההבדל המהותי - מהותי ולא סמנטי - שבין "פתרון שתי מדינות לשני עמים" לבין סיסמת הסרק "פתרון שתי המדינות", שבו נמנע הצד הפלשתיני באופן שיטתי ועקרוני מהכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. הימנעות זו אינה פוגעת אך ורק בסיכויים להסדר מלא של הסכסוך, אלא, כפי שלימדונו דריזין וארלוזורוף, גם משיתופי פעולה מוגבלים והדרגתיים.
להתייחסות נפרדת נוספת ראויים דבריו של ראש נציגות הקהילה האירופית בישראל, השגרירLars Faaborg-Andersen. השגריר הוסיף לשיח נימה שעשויה הייתה להישמע כשינוי במדיניות הקהילה האירופית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, כאשר הודה ש"הצדדים אינם בשלים להסדר כולל של הסכסוך בעת הזו". כדרך חלופית נקב בחלק מהכותרת של המפגש כולו - "התקדמות בשלבים", בנושאים שבהם תוכל להיות מושגת הסכמה. כדוגמה השתמש בנושא, המים שבו מורגשת התקדמות. אולם בה-בעת נתן לשומעיו להבין שאירופה עדיין מצפה שלא רק נושאים טכנולוגיים ומעשיים כמים וביוב הם עניין להסכמות-ביניים, אלא סבורה שגם נושאי מהות הינם כאלה, למשל: גבולות לפני הסדרי ביטחון או להפך, פליטים ללא קשר לשאלת ירושלים, או הכרה הדדית מלאה וכו'. לי ברור, ודומני שאחרי הדיווחים ששמענו מדריזין וארלוזורוף, הדבר היה ברור גם לרבים מהנוכחים, שזו יותר משאלת-לב מאפשרות ראלית. יחד-עם זאת, האירופים מבינים שעם הסתלקות אובמה ועליית טראמפ, המציאות באזור תעבור שינויים רבים ומשמעותיים, לצד עידכון כללי המשחק גם בין אירופה לארה"ב. סביר שלא נוח להם לסגת מעדותיהם באחת, ולכן הם בוחרים בתהליך בשלבים שאין בו "הלבנת-פנים".
לסיכום
ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להמתין לפלשתינים עד בוֹש. יהיה עליה במוקדם או במאוחר, ולדעתי במוקדם, לקבל החלטות אופרטיביות לגבי גורל איו"ש. דווקא ניצחון של אסד בסוריה והתגבשות הציר אירן-סוריה-חיזבאללה, מצד אחד, והתייצבות והתחזקות נוספת של עירק בחזית המזרחית, מצד שני, יסיימו את "חלון הזמן המדומה" להסדר עם הפלשתינים; ישראל תצטרך לפנות להחלטות חד-צדדיות. החלטות כאלה טוב ונכון לעשות בשעות-כושר היסטוריות.
פתרון של סיפוח מלא של איו"ש איננו הפתרון היחיד האפשרי ואין להיבהל גם ממנו, משום שיכולות לצוץ חלופות שהן גרועות אף ממנו. פתרון של אוטונומיה, שתיכלל בפדרציה ישראלית-ירדנית, עם גבולות מוסדרים ודרכי מעבר לגבול המזרחי המשרתות את צרכי הביטחון של ישראל, הוא למשל חלופה שנראית על פניה טובה יותר. השת"פ בין ישראל לירדן הינו נדבך טוב לכך, אולי לא מיידית אבל בהמשך. התפתחות הקשרים עם מדינות ערביות נוספות במפרץ ובצפון אפריקה, מהווה משלים מצוין לברית אזורית. הממשל החדש בארה"ב עשוי דווקא לקדם רעיון כזה. בהסדר פדרטיבי ימצאו פתרון סביר גם סוגיות האזרחות הסימבולית של תושבי איו"ש, כל עוד ישחקו אלה נכון במגרש המשותף. לכל מי שאינו שוגה באשליות, ברור שישראל אינה צריכה ליטול מחדש שום אחריות על עזה, אולם בתנאים של שכנות טובה יכולה לסייע לה רבות. לכל מי שאינו חי את העבר הרחוק ברור, שאחרי 50 שנות שליטה באיו"ש, אין יותר חזרה לגבולות 67' ואין ישראל יכולה להסתפק בפחות מגבולות ביטחון, הנשענים על עומק אסטרטגי מינימלי (גבול ביטחון על הירדן) ועל שליטה מירבית במרחב הריבוני שלה.
המזרח התיכון איננו עומד לחזור לדמותו הישנה שניתנה לו בהסכמים האימפריאליים המוזרים של סייקס-פיקו בתחילת המאה שעברה. הוא יעוצב מחדש, גבולותיו יותוו מחדש ויחסי השכנות והקיום בצוותא שלו יעוצבו מחדש. ישראל חייבת להשתלב בשינויים אלה, תוך תיקון ואלימינציה של חולשות העבר העיקריות. ההיסטוריה אינה מקנה למי ששוגה באשליות הזדמנויות תיקון שוב ושוב.
הפלשתינים באיו"ש יכולים להיות חלק אקטיבי בהסדרים הנ"ל או מטרד בלתי-נמנע. הכדור בידם. יהיה נכון לבחון לפרקים את נכונותם ומוכנותם להיות חלק קונסטרוקטיבי, אבל לא לנהל את חיינו רק על-פי נכונות זו. בסופו של דבר יעוצב האזור על-פי הצרכים והיכולות האמתיים, ולא על-פי תיאוריות פוליטיות-אקדמיות שאין להן אחיזה במציאות. ברור שאירופה דואגת לעצמה, אולם גם לגבי אירופה השתנו מאוד התנאים. הגיע הזמן שתבחן מחדש את עמדותיה, במקום לערוך אינספור כנסים שאינם מקדמים דבר או לעסוק בחתרנות מבית. הציבור הישראלי מוכן להסדרי פשרה, אבל לא לגבולות 67' ולא לשאר הדרישות הקטגוריות שמשמיעים באוזנינו אויבים ומי שמתיימרים להיות ידידים, שמנסים להכתיב לנו צעדים בלתי-מתקבלים על הדעת, במקום להקשיב לדעת העם בישראל. זו דרך ללא מוצא.
הסיכוי האמיתי היחיד, שבהנעתו נכשל ממשל אובמה, הוא שארה"ב בהנהגת טראמפ תגייס את תמיכת המדינות הערביות המתונות להסדר אזורי כולל, שבמסגרתו יצטרכו הפלשתינים באיו"ש להיכנס להסכם בתבנית התחומה ע"י נאום בר-אילן 2009, של נתניהו.
