על הנסים

ביו ה' באייר ה-14 למאי 1948 חגגנו את יום העצמאות הראשון למדינת ישראל. באותו בוקר ירד גשם בצפת וגרם לבריחת הערבים שצרו על העיר בכוחות גדולים.

ערב אחד לפני כן הצליחו אנשי הפלמ"ח לגרור דוידקא להר כנען. על פסגת ההר היו הכוחות הערביים. הדוידקא ירתה פגז אחד שהתפוצץ במרחק 15 מטרים. פגזי דוידקא לא היו מסוגלים לעוף מרחק גדול מזה. רעם ההתפוצצות היה אדיר. הרעם היה העיקר. הוא הטיל מורך בלבבות. מלבד הרעם התרוממה פטריית עשן סמיך ונותרה תלויה באויר זמן מספיק בכדי לתת שהות לפלמ"חניקים לגרור את הדוידקא חזרה.

למחרת היה הר כנען בידיהם. צפת שוחררה. לימים שוחחה נתיבה בן יהודה עם השבויים הערבים שנתפסו בקרבות הגליל וביקשה לדעת למה מיהרו לברוח. אחד השבויים אמר לה שראו את פטריית העשן בערב וכשהחל הגשם לרדת עם שחר אחזה בהם בהלה. כולם יודעים שאחרי פצצה אטומית בא גשם רדיואקטיבי.

נתיבה סיפרה את המעשה בגיחוך משועשע וצירפה אותו ליתר סיפורי הקרבות המוזרים והמפתיעים.

בליל ה-14 למאי 1967 לנתי בצפת עם קבוצת מטיילים מירושלים. למחרת הבוקר עלינו למצודה של צפת וגשם החל לרדת. צירוף המקרים לא היה סתמי. כל 19 שנה חופף התאריך העברי את התאריך הלועזי ואכן היה זה ה' באייר, יום העצמאות של מדינת ישראל.

לעתים נדירות מאוד יורד גשם בחודש מאי. תופעה זו יכולה לעניין מטאורולוג המנסה לעקוב אחר המחזוריות של שנים גשומות בארץ. אך אותי הטרידה התופעה. היתה לי הרגשה שיש כאן רמז כלשהו ואיני יכול לפענחו.

באותו יום בזמן שנערך מצעד יום העצמאות קיבל ראש הממשלה מר לוי אשכול מברק ובו הודיעו לו שצבא מצרים נכנס לסיני ונשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר דרש ממזכיר האו"מ להוציא את חיילי האו"מ מסיני.

עשר שנים לפני כן נסוגה ישראל מסיני אחר שנחתמו הסכמים בינלאומיים שלפיהן סיני תהיה שטח מפורז, חיילי האו"מ יפקחו וישגיחו שלא תהיה חדירת צבא לחצי האי וארצות הברית התחייבה להתערב בכח אם ההסכם יופר על-ידי מי מהצדדים.

למחרת נודע שמזכיר האו"מ נענה לדרישת מצרים והורה להוציא את חיילי האו"מ מחצי האי. לאורך הגבול עם ישראל הופיעו טנקים מצרים וישראל החלה לגייס את חיילי המילואים. הצלחתה של מצרים הלהיבה את העולם הערבי כולו. הפגנות של נושאי נשק צועקים נחארב (נילחם) נערכו בכל עיר. מואדזינים, אימאמים ופוליטיקאים נשאו נאומי הסתה בכל תחנת רדיו ערבית. סוריה וירדן הודיעו שיילחמו בישראל יחד עם מצרים, בעירק החלו להכין את הגייסות שישלחו למלחמה.

שר החוץ אבא אבן, דיפלומט מזהיר שייצג את ישראל באו"מ חמש עשרה שנה ניסה להפעיל את קשריו וכישוריו הדיפלומטיים בעולם כולו. בבוקר יצא בטיסה ליעד לא ידוע בחו"ל. חזר בלילה, נפגש עם ראש הממשלה ומסר לו מה שמסר ולמחרת יצא שוב ליעד אחר.
עתונאים בכירים הגיעו לארץ. ארצות הברית הודיעה לאזרחיה השוהים בישראל שמוטב להם לצאת מהארץ. התיירים עזבו וחדריהם נתפסו בידי העיתונאים. אבא אבן טס לארצות הברית ונפגש עם ראשי הפנטגון. הוא הזכיר להם את ההסכם עליו היתה ארצות הברית חתומה. בפנטגון חיפשו את ההסכם ולא מצאו.

ריכוז הכוחות הערביים על גבולות ישראל התגבר. פרשן צרפתי ידוע כתב מלבנון לעתונו שהמצרים ריכזו כמאתיים אלף חיילים על הגבול. אותו פרשן שהעריך את יחסי הכוחות דיבר על סופה של מדינת ישראל ועל הערבים שיכבשו אותה בהליכה וללא מאמץ. בנימת דבריו היתה שמחה לאיד. צרפת הטילה אמברגו על משלוחי נשק, תחמושת, מטוסים ואניות מלחמה למזרח התיכון. המערב הפקיר את ישראל וציפה לסופה.

בעיתוני ארה"ב ובריטניה נעשו ניתוחים רציניים של הניסוי הקרוי בשם מדינת ישראל ומסקנת המנתחים היתה שהניסוי נכשל.
עשר שנים לפני כן היה שיתוף פעולה בין ישראל לצרפת ובריטניה במבצע סיני. ישראל נעשתה מאז לקוח חשוב של תעשיית המטוסים הצרפתית. תחילה היו אלה מטוסי אוראגן ומיסטר ואחרי כן מטוסי מיראז' ופוגה מגיסטר. טייסי חיל האויר במטוסים אלה הפילו מטוסי מיג רוסיים של הסורים ושל המצרים מבלי שסבלו אבדות.
ברית המועצות הפכה להיות אויבתנו הגדולה ולו רק משום שהפלנו את מטוסיה שהמערב חשש מפניהם ולא ידע מה כוחם.

ברית המועצות רצתה לנקום בנו.

בינתיים גויסו כל הגברים שהצבא יכול לקבל. בכל טיסה שהגיעה מארה"ב היו צעירים ישראלים שחזרו לארץ כדי להתיצב ביחידתם הצבאית. האזרחים שנותרו בבתיהם התבקשו להכין את המקלטים בבתיהם ואלה שאין להם מקלטים חפרו שוחות בחצרותיהם. את השירותים היומיים לאזרחים, כמו חלוקת דואר, ביצעו נערי תיכון. האוטובוסים המעטים שנותר היו נהוגים על-ידי גימלאים. מרבית האוטובוסים גויסו על נהגיהם כמו מרבית כלי הרכב הפרטיים.

מדי ערב השמיע מר יצחק הרצוג ע"ה דברי פרשנות על המצב ברדיו. בדבריו היה יסוד מרגיע. הוא ניתח את המצב לאשורו, לא התנבא ולא עשה הערכות מיוחדות. אך התיחסותו השקולה וההגיונית היתה מעודדת.

עם זאת הלכה האימה וגברה. איומי הערבים וקריאתם מעל גלי האתר לדגי הים התיכון שיתכוננו לבשר היהודים שיושלך לים הפחידו. הערבים רצו לבצע זאת אם רק תהיה ההזדמנות בידיהם. דיווחי ופרשנות העתונאים הזרים יחד עם ההתעלמות המוחלטת של כל ממשלות המערב המחישו לנו שאנחנו לבד. איש לא יעמוד לצידנו ואיש לא ינסה לבלום את המרצחים. התכוננו לשואה של ישראל.
ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה קיבל מר משה דיין מינוי לתפקיד שר הביטחון. אמרו שמינוי זה עודד את רוח החיילים שלגלגו על אשכול. אך הזמן קצר מכדי ששר הביטחון החדש יוכל להתמצא בו ביעילות מספקת.

באותו יום שמשה דיין התמנה לתפקידו עוד נראה הרמטכ"ל מבקר בבסיס אימונים ובמחנה ארעי של מילואים. למחרת לא נראה לעיני אנשי התקשורת גם לא ביום שאחרי.

העיתונים כתבו על הטריאומוויראט של המטכ"ל: רבין הרמטכ"ל ושני סגניו, חיים בר-לב ועזר ויצמן. ויצמן היה המפקד האגדי של חיל האויר. היה לו נסיון מלחמתי עוד מימי מלחמת העולם השנייה וגם מימי מלחמת השחרור. מיום שקיבל את הפיקוד על חיל האויר הלך החיל והתעצם, הלך ונעשה משובח יותר עד שנעשה לחיל האויר הטוב בעולם. דמותו המקסימה והמרתקת היתה הדמות האידיאלית למפקד שפקודיו נוהים אחריו ויעשו את המיטב שבמיטב עבורו.

אך באותו זמן כבר לא היה בחיל האויר. הוא הגיע למטכ"ל והשאיר את החיל בידי מרדכי הוד. בחיל האויר הכירו את שמו אך מחוץ לחיל האויר לא שמע עליו איש מעודו. ידענו שעל חיל האויר אפשר לסמוך אך האם יש לחיל די מטוסים וטייסים כדי לתקוף את כל הצבאות הערביים? לא ידענו. תחושה נוראה של אימה ירדה על האזרחים שנותרו בעורף. אנחנו יודעים היטב מה היו תוצאות מלחמת ששת הימים ואיני צריך לחזור על כך.

עודני זוכר את האופוריה. לא היתה לנו מילה מתאימה בעברית לאותה תחושה של מי שהשתחרר ממלתעות חית טרף והרג אותה.
היינו זקוקים לזמן כדי לעכל בראשינו את מה שקרה ולהבין. עיקר הבעיה היתה להבין. כל ההסברים ששמעתי לא הועילו.

ידידי הטובים נלחמו סמוך לביתי. אחד היה איש רדיו ידוע, השני סטודנט למדעי המדינה. שאלתי כמו שאחרים שאלו "איך ניצחנו?" וידידי משכו בכתפיהם ואמרו: "הערבים לא יודעים להלחם"...
האם הם חשבו כך באמת? עברו מאז כמה וכמה שנים ומתברר לנו שהערבים יודעים גם יודעים להילחם. בסמוך לבית המכס העליון בגולן נעצו חיילי צה"ל בקרקע שלט קטן בכתב יד: כאן קבורים שני חיילי אויב אמיצים. כעבור שבועיים סילק צה"ל את השלט. אבל אני הספקתי לראותו ומאחר שהכרתי את היחידה שעלתה לגולן דרך גשר בנות יעקב הלכתי לשוחח עם המג"ד. הוא סיפר לי שהיו אלה שני חיילים סוריים שירו בזוקות וכדורים לעבר הכח המסתער. בכדי שיוכלו לראות את כוחותינו יצאו מתוך הבונקר וירו חשופים, ללא מורא וללא חשש עד שנהרגו.

אחרי כן שמעתי שבבורג' בביל ותל פאחר היו גם כן חיילים סורים שלחמו חשופים ולא ניסו לברוח או להיכנע. לא. ההסבר שניצחנו כי הם לא יודעים להלחם אינו מספק.

לימים נודע שהרמטכ"ל התמוטט יומיים לפני המלחמה, הסתגר בחדר ולא דיבר עם איש. האם פירוש הדבר שצה"ל יצא למלחמה בלי לקבל פקודה מהרמטכ"ל? "אני לא נתתי שום פקודה". הכריז ויצמן.
"גם אני לא נתתי פקודה כזו". אמר בר-לב. צה"ל נלחם בששת הימים ללא מפקד עליון וללא הוראה שלו. חיל האויר הטוב בעולם תקף והכה וניצח ללא פקודה.

בשלושת הימים הראשונים נכבשה הגדה המערבית כולה וכמובן ירושלים המזרחית. ביום הרביעי כבר הגיע צה"ל לגדות תעלת סואץ והשלים את כבוש סיני. ביומיים האחרונים נכבשה רמת הגולן.
הייתי שם עם עשרות מפקדים בכירים, מפקדים בדימוס, אסטרטגים וטקטיקנים למיניהם. הם לא הביעו התפעלות כי אנשים אלה אינם נוהגים כך. אך איש לא הצליח להסביר כיצד בפרק זמן של יומיים הצליח הצבא לעלות מתחתית ההר עד לראשו.

זוהי רמה באורך של שמונים קילומטר, כולה שטח צבאי סורי שנחרץ בתעלות, עמדות ובונקרים. מה שלא נחפר מילאו מוקשים וגידרו בתיל. כדי לכבוש רמה כזו צריך חיל של חמשת אלפים טנקים לפחות ומלחמה שתארך חודשיים.

אחר המלחמה הודיעו למטיילים ולמדריכים שיש בשטחים המגודרים כחצי מיליון מוקשים ומוטב לא להסתכן ולעבור גדרות. ואכן ראינו באותם ימים פרות שנדדו מכפרים שנעזבו בעורף. הן נכנסו לשטחים המגודרים והמוקשים התפוצצו תחתיהם קטלו אותן או קצצו את גפיהן.

כיום – אחר שלושים ושמונה שנים של פינוי מוקשים וניקוי זהיר הודיעו לי שיש עוד כחמש-מאות-אלף מוקשים ברמה? איך הצליח צה"ל לחלוף בתוך מלכודת מוות כזו באבידות מעטות? זה מה שהיה. כל התנאים היו בשלים לתבוסה צבאית שלנו ולהשמדה גמורה של ישראל. לזה חיכה העולם. כשאנחנו היינו באופוריה ראה כל העולם מה שיהודי אינו רואה. נס.

עודני זוכר כיצד השתנה היחס לישראלים באירופה. עד אותה מלחמה היו ישראלים רוטנים על כך שבאירופה מעקמים את האף כשהם באים. בקושי מתייחסים אליהם בבתי המלון או המסעדות. לפתע התקבלו הישראלים באהדה גדולה ובכבוד. לישראלים ניתנה הנחה שכלל לא ביקשו. מלצרים במסעדות כמו התחרו ביניהם על הזכות לשרת את השולחן של הישראלים. אירופה ראתה את הנס. ליהודים היה תמיד קשה לראות את הנס. במדבר סיני היה כל בוקר מתרחש נס. מן ירד מהשמים להאכיל את בני ישראל. אחר זמן קצר נעשו בני ישראל כל כך מורגלים ואדישים לזה שלא עלה יותר על דעתם שנס מתרחש עבורם בלבד כל יום. "זכרנו את הדגה"... קרא אל משה. בתלונות באו אליו על סיר הבשר שנשאר במצרים.

קורח, דתן ואבירם התמרדו בו. באיש שנטה ידו על הים והעביר אותם בתוכו. הם טענו שהוא מתנשא מעליהם.

העונש היה קשה כזכור, הם נבלעו באדמה. איני זוכר באיזה מקום בתלמוד מופיע הסיפור בדבר האיש שבן המדבר הביאו אל מקום מסוים במדבר וביקשו להטות אוזנו לאדמה ומשעשה זאת שמע את הקולות הקוראים בתוך האדמה "משה אמת ותורתו אמת"... והוא ידע שבמקום זה נבלעה עדת קורח.

לא היתה מלחמה דומה למלחמת ששת הימים בכל ההסטוריה האנושית ולא היה ניצחון שאפשר להשוותו לנצחון ישראל בששת הימים.
לא נתתי לעצמי דין וחשבון של ממש על הימים ההם ועל משמעותם והעדפתי להקשיב לדברי החכמים. המון חכמים היו שמרחו בדבריהם מריחות רבות וסובבו אותנו בכחש "הגיוני" ובקונספציה חסרת רגלים ואני הקשבתי לכל הבררה הזו כי אחרת הייתי צריך להסיק את מסקנותי וחרדה אחזה בי כשחשבתי על כך.

בששת הימים נתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את כל הארץ שממערב לירדן והוסיף עוד בונוס בדמות רמת הגולן ומדבר סיני. אין לי כל מסקנה אחרת. בני ישראל שהיו כאן כולם ראו את הנס מתרחש לעיניהם וכולם ידעו מה היה עלול לקרות אילו התרחשו הדברים כדרך העולם.

נסים כאלה לא התרחשו עם היהודים בגולה. היהודים שחיו בגולה ובכו מרה על חורבן בית המקדש לא עלו לארץ כשההזדמנות ניתנה להם עד שבסופו של דבר עלה עליהם הכורת. זה קרה לפני כן עם יהדות ספרד המשגשגת והמובילה בעולם.

אדם שהגלוהו מביתו שואף לחזור אליו ויחזור אליו בהזדמנות הראשונה שתינתן לו. היהודים החיים בגולה אומרים שהם שואפים לעלות אך הם דוחים את שובם לארץ ומסכנים את חייהם.
וכשאני מתבונן בהסטוריה של העת החדשה בארץ ישראל אני רואה שכאן נמנעה השמדת היהודים. כאן הצליחו היהודים להתגבר על אויבים שאין דומה להם ברשעות ודוקא באותם ימים איומים כשיהדות העולם הובלה אל המשרפות.

וכשאתם מציגים את טענת הפתי: איפה היה אלוהים כשהיתה טרבלינקה מוטב שתזכרו ארבעים ותשעה טילי סקאד שנורו למרכזי האוכלוסין של ישראל במלחמת המפרץ ואף איש לא נהרג מהם. אף לא איש אחד.

[ההמשך בוא יבוא]