אמנם איני ציר לוועידת מפלגת העבודה ואין לי זכות להשתתף בבחירת המזכ"ל אך החלטתי בכל זאת לשתף בתחושותיי נוכח המתמודדים השונים. אין דבר מרגש יותר מאשר לראות את צאצאיך או תלמידיך מתקדמים אל עבר פסגת הפירמידה. אומנם בפוליטיקה, לא פעם המצב שונה, ומנהיגים אינם יודעים לפרגן לתלמידיהם. יש מי שעינם צרה בממשיכי דרכם וחוסמים את דרכם אל הצמרת.
בימים אלו אני שמח בחלקי על שאיני רואה עצמי מנהיג ועל כן תכונת אופי זו של התמודדות בלתי פוסקת גם נגד מי שגייסתי לפעילות וסייעתי להשתלבותם אינה חלק מתכונותיי. בעוד שבועות ספורים תתקיים התמודדות על כהונת מזכ"ל מפלגת העבודה. בפעם האחרונה שהייתי ממש מעורב בהתמודדות כזו הייתה בשנת 1993 עת הייתי בין ראשי תומכיו של
נסים זוילי.
כבר מימיו הראשונים בתפקיד הציב זווילי את הטיפול בנוער ושילובו בפעילות המפלגתית בראש סולם העדיפויות. תאי נוער עבודה צמחו בכל אתר ואתר בארץ (ותודה לאמיר לובין ולגלעד תנעזר שעסקו בכך ביום יום). אלפים רבים של צעירות וצעירים בגילאי בית ספר תיכון הקדישו לילות כימים כדי להגן על עמדות ממשלת רבין והתמודדו בתנאים קשים, מול אלימות פיזית ומילולית עם קבוצה פנאטית שלא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג מטרותיה הפוליטיות.
בין הצעירים הנלהבים והמוכשרים בלטו רבים. לי זכורה פעילותם ומנהיגותם של דנה אורן, נעה מימן וערן חרמוני. אותו חרמוני, שכני בגבעת שמואל, הפך את הצמתים השונים ברחבי הארץ לביתו השני וגונן (כמו האחרים) בחירוף נפש על עמדותיה של מפלגת העבודה וממשלת רבין.
עיני קלטה אותו ועשיתי ככל יכולתי על-מנת לכוונו, להדריכו ולשלבו בחייה של מפלגת העבודה שבאותה עת שימשתי כדוברה. כישוריו ומנהיגותו כבר בגיל כל כך צעיר הביאו לבחירתו כיו"ר נוער עבודה. זו הפעם הראשונה שהייתה בי גאווה על התלמיד שקפץ למעלה.
גם בהמשך לאחר שירותו הצבאי ובמהלך לימודיו האקדמיים המשיך חרמוני להתקדם במעלה הסולם המפלגתי. אומנם לא תמיד אהבתי את מעשיו במשמרת הצעירה (המאבק נגד הצטרפות לממשלת שרון שנועדה להבטיח את ההינתקות מעזה). אולי בגלל פערי הגיל. אך ידעתי להעריך את מנהיגותו, נחישותו והלהט שנילווה לעשייתו. גם פה (למרות חילוקי הדעות) הייתה בי גאווה על התלמיד שקפץ למעלה.
השנים חלפו והתלמיד - שכן לקח על עצמו את הזרוע הרעיונית של קרן ברל כצנלסון והפיח בה רוח חדשה וכיוונים חדשים. ראיתי מקורב כיצד באמצעות הקרן ובסיוע שותפיו לעשייה שם קירב ציבורים חדשים לתנועת העבודה ולערכיה. שוב הייתה בי גאווה על התלמיד שקפץ למעלה.
עתה, כאשר ההתמודדות על כהונת מזכ"ל מפלגת העבודה בפתח אני מתבונן (מהצד) על גלריית המועמדים. את חלקם אני מכיר מקרוב ומוקיר: את ריצ'רד פרס ואת יובל מור מוסלי. כולם מוכשרים ונבונים (אני מעריך שכך גם אלו שאיני מכירם מקרוב).
ערן חרמוני, לטעמי, שונה מהם. נכון שהתייחסותי כלפיו נובעת גם מהעובדה ש"גידלתי" אותו בשנותיו הראשונות בפוליטיקה וגם בגלל לוקאל פטריוטיזם גבעת שמואלי. אך בנוסף יש בחרמוני את מה שמפלגת העבודה צריכה. מזכ"ל שצמח מלמטה. צעיר בגיל וותיק בעשיה.
אחת הבעיות המרכזיות של המפלגה בשנים האחרונות היא אובדן "השטח". מעמידה בצמתים עברו להקלדה בפייסבוק. מעימותים מילוליים ומנוכחות אופוזיציונית ברחוב עברו לשדה הטוקבקים הכול כך נוח.
זה תפקידו של המזכ"ל להעיר את המפלגה ולשמש כמשענת האנושית של היו"ר הנבחר והמועמד לראשות הממשלה. לא כאופוזיציה ליו"ר, לא כיריב ליו"ר אלא מי שמייצג את המפלגה כולה ומי שיבנה אותה מהמסד ויחזיר עטרה ליושנה.
אני מקווה שההצבעה בוועידת המפלגה תוסיף לי עוד קורטוב של גאווה על התלמיד שקפץ למעלה.
