סיקור אוביקטיבי ובלתי-משוחד הוא מטבע הדברים נשמת-אפה של תקשורת הוגנת ואבן הבוחן שלה. לפיכך, אם אכן נרקמה עסקת הון-שלטון-עיתון בין ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, לבין מו"ל
ידיעות אחרונות, נוני מוזס, הרי שהיה בה משום הפרה בוטה של העיקרון המקודש הזה.
פגיעתה הרעה של עסקה שכזו, אם אומנם נעשתה, היא כפולה ומכופלת, באשר היא הייתה אמורה להניב פרי באושים הן על גבם ועל חשבונם של קוראי ידיעות אחרונות והן על גבם של קוראי
ישראל היום היריב.
מצד אחד נועדה העסקה למנוע מקוראי "ידיעות" מידע על הנעשה בחדרי-חדריה של משפחת נתניהו, ומצד שני היה יעודה לצמצם את תכולתו של ישראל היום, כדי שלא לפגוע בכך, יתר על המידה, בתפוצתו של ידיעות אחרונות.
טעם מר
כך או אחרת, מעסקה שכזו היו ניזוקים קוראיהם של שני העיתונים כאחד. מקוראי "ידיעות" היה ניטל מידע לגיטימי, ואילו קוראי ישראל היום היו מקבלים לידיהם עיתון רזה יותר מזה שנועד להם, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בתפוצתו של "ידיעות".
אף שהעסקה עצמה לא יצאה בסופו של דבר לפועל - היא מותירה אחריה, למרות הכל, טעם מר. מעל לכל יש טעם לפגם בעובדה שראש הממשלה היה לכאורה מוכן להוליך שולל את ציבור קוראי ביטאונו היומי, ובה בעת גם בועט באמון שהוא אמור בעצם לרחוש למוציא לאור ולעורכיו של יציר הכפיים שלו.
אבל מעבר לכל, יש בעסקה הזו כדי להפגין את יחסו המזלזל של ראש הממשלה בישראל היום, ואת החשיבות הרבה שהוא מייחס לפרסומים על אודותיו בידיעות אחרונות - פרסומים שלא אחת מעבירים אותו ואת בני משפחתו על דעתם.