על הניסים

הלכנו לכותל בליל תשעה באב למרות החששות מהערבים. שעות החשיכה בעיר העתיקה היו שעתם של רוצחים. לא אחת נדקר יהודי בסכין כשעשה דרכו אל הכותל לאחר חשיכה.

שוטר היה בסמטת הכותל. סימטה צרה. הוא השגיח על המתפללים שישבו על מרצפות האבן והקפיד שלא ישימו כריות. אסור.
את מגילת איכה קראנו בבית הכנסת הסמוך לביתנו. את הקינות אמרנו בכותל. האגדה מספרת שבחצות ליל תשעה באב מרחפת השכינה מעל הכותל בדמות יונה לבנה כשלג ואליה אנו נושאים תפילה.
אך בשנות ילדותי מעולם לא ראיתי יונה צחורה מעל הכותל בחצות הליל.

עברו שנים. הכותל המערבי עמד שומם 19 שנה תחת השלטון הירדני ורק ב-1967 חזרנו אליו. ב-5 ביוני פרצה המלחמה. ב-7 ביוני שוחררה ירושלים. ב-14 ביוני היה חג השבועות.
בשבעת הימים בין שחרור העיר לחג הביכורים הרסו קבלני ירושלים את שכונת חארת אל מגארבה הארורה. בהתנדבות עשו את המלאכה. הם דחו כל הצעה לתשלום.
ביום חג השבועות "נפתח" הכותל. דהיינו האזרחים הורשו להיכנס אל העיר העתיקה וללכת אל הכותל.

קהל המונים נהר אליו במשך היום כולו. יש אומדים את מספר הבאים ב-500 אלף ויש אומרים פי שלושה מזה.
גם אני הייתי שם עם כולם. אך מאחר שכבר ביקרתי במקום מיד אחר ששוחרר, עמדתי מרוחק מעט. המחזה של בני ישראל המגיעים בהמוניהם צבט את הלב. מהם שהגיעו בשירה ובריקוד וכשנגלה הכותל לעיניהם פרצו בבכי ומהם שבכו כל הדרך וכאן נפקחו עיניהם לרווחה. אבות הנושאים ילדיהם על הכתפיים, בנים התומכים באבא או בסב שהתקשה ללכת. נשים מייללות. זקנים נתמכים במקל, אברכי ישיבות במגבעות שחורות. חיילי מילואים בחופשה.

בקצה הכותל העליון, סמוך לבניין המחכמה, בולטת אבן מרזב. על אבן זו עמדה יונה לבנה וצפתה בקהל העצום.
בסמוך אלי עמד צוות צילום של חברת סרטים דוקומנטריים מצרפת. הם צילמו הכל. לימים אף הוצג הסרט בבתי הקולנוע ומאוחר יותר הוצג בטלוויזיה. שארל אזנבור ליווה את התמונות בשירתו. תצלום היונה הלבנה הופיע כראוי בסרט. הם אף הספיקו לצלם אותה כשפרשה כנפיה והתעופפה.

יונים היו בכותל מאז ומתמיד. בעיר העתיקה יש כמה וכמה ערבים המגדלים יונים ואלה מתעופפות ובאות למקומות בהם מתרכזים אנשים כי במקומות כאלה מותירים האנשים שיירי מזון. אחר שנכבשה העיר העתיקה חדלו היונים לרחף מעל הכותל. ערביי העיר העתיקה חשו שיש דברים בגו. לא הבינו מדוע באו היונים כשהיהודים היו שם וכעת חדלו לבוא.
סמטת הכותל נשמרה בנקיונה על-ידי הערבים והוואקף המוסלמי קבע עליו שלט: רחוב אל-בוראק. ערביי העיר העתיקה חששו שזו פגיעה בקודש ואולי זו הסיבה בגללה נמנעו היונים מלרחף כאן.

יום לאחר שחרור הכותל הובא בן גוריון משדה בוקר אל הכותל. הוא הצביע על השלט ואמר שאינו שייך לכאן. מיד הניף אחד החיילים את רובהו, הכה בשלט וניפץ אותו. אחרי כן עלה על כתף חברו ותלש את שברי השלט מהקיר.
אני הגעתי אל הכותל המערבי ב-9 ביוני 1967, יומיים אחר שחרורו. כל השטחים ששוחררו עוד היו סגורים בפני כניסת אזרחים מלבד מי שקיבלו רשיון מהמושל.
ליד הכותל ראיתי קבוצה של קצינים. הם חיפשו את הסדק בו תחב משה דיין את הפתק שלו. בלט בהם קצין גבוה במיוחד עם כובע מצחיה כחול ומשהתקרבתי זיהיתי את עזר וייצמן. לידו, צמוד לאבני הכותל, עמד איש נמוך קומה לבוש קפטן כדרך אנשי הישוב הישן בירושלים. כובע שחור לראשו וכתפיו רוטטות מבכי. הוא טמן את פניו באבני הכותל ובכה. וייצמן מחה את עיניו ואמר: עכשיו נוכל לבוא לכותל מתי שנרצה, בבטחון ובלי פחד, סבא.

איני יודע מי היה האיש. הוא הפנה את פניו אל הדובר. פניו היו עטורים זקן לבן ועיניו דומעות. לא אמר דבר. הניד בראשו ובכה. בו בזמן עבדו הטרקטורים ברעש גדול. ניפצו את בתי הרוצחים והכשירו את הרחבה הגדולה שלפני הכותל.
"סליחה שניצחנו" כתב אפרים קישון. הוא לא היה דתי. הוא העדיף להשתמש במלה "פלא" במקום "נס" והוא טען שמדינת ישראל היא פלא. עצם קיומה הוא פלא. קישון היה איש העולם. הוא הכיר היטב את המערב. הכיר היטב את סוג ההומור החביב על אנשי המערב והצלחתו בעולם אף היא לפלא היתה.

בארץ הסתייגו ממנו. זה כבר לא פלא שהרי קישון היה לאומני קיצוני ואיך יכולים אנשים בני תרבות מערבית להעריכו?
הדור ששירת בצה"ל גדל על שיריה של נעמי שמר. מ"הופה היי" עד חמסינים במשלט. זה הדור ששר ירושלים של זהב כהימנון. להופעת יחיד של יוסי בנאי כתבה את "אל נא תעקור נטוע" שנעשה אקטואלי כל כך בפי מתנחלי סיני. ללהקת הנח"ל כתבה את בהיאחזות הנח"ל בסיני. שנים ארוכות שרנו את לילה בחוף אכזיב ולא עבר שבוע מבלי שנשמע ברדיו את שנינו יחד תחת מטריה אחת. למנות את כל שיריה תקצר היריעה.

אך בשנות חייה האחרונות הלכו וגברו ההסתייגויות ממנה. תרבותאים גדולים טענו ששיריה הם סתם מלל ילדותי וחרזנות גסה ומנגינותיה גנובות. המסתייגים היו כמובן אנשים שגדלו על שיריה אך נעשה להם לא נוח אתה כי היא אהבה את ארץ ישראל. מעולם לא ניסתה לחיות כאשה דתית ולקיים מצוות ובכל זאת כתבה על חבלי משיח.

משה שמיר היה סופר גדול. הוא גם היה שייך שנים רבות למפ"ם. הוא גם ערך את עיתון "קול העם" של הקומוניסטים והכל היו מלאים בשבחיו עד מלחמת ששת הימים.
לפני המלחמה ראה את שני בניו הצעירים שטרם עברו את שנתם ה-16, חופרים שוחות בגן הבית בו התגורר ולפתע הסתבר לו שאותם מתכוונים הערבים להרוג אם יצליחו להיכנס. אותם, את שני הילדים בהירי העור והתמימים שחפרו שוחה בגן הבית וחייכו.
אחר המלחמה היה משה שמיר בין מקימי תנועת ארץ ישראל השלמה.
גם נתן אלתרמן הנערץ מכולם חבר אל משה שמיר בהקמת התנועה הזו.
העיתונים חדלו להזכיר את שמותיהם. לדיונים שהתקיימו בין "אנשי התרבות" בארץ שכחו להזמין אותם. הם הפכו להיות מוקצים.
את מי הזמינו? את הפרופסור ליבוביץ'.
היתה לו כיפה על הראש והוא הניח תפילין ולבש טלית כל יום אבל הוא השמיץ. הוא הפך להיות הסלבריטי של התרבותאים בארץ.

במאמר מוסגר אציין שיש איסור על דיבור בגנותו של המת. זו עבירה דתית והסיבה לכך הגיונית: המת אינו יכול להתגונן מפני עלילה או השמצה ואינו יכול להסביר את מעשיו.
אני הכרתי את הפרופסור ליבוביץ' המנוח ולמדתי תנ"ך מרעיתו הד"ר נחמה ליבוביץ'. הייתי באותה תנועת נוער עם בנו ובתו ולכן על אחת כמה וכמה עלי לאסור על עצמי מלומר דבר כלשהו בגנותו ואפילו אם יש לי בלבי עליו.
אך אני זוכר את הצהלה שאחזה במחנה צעירי "שיח" ו"מצפן" שבינתיים הפכו להיות סתם שמאל. גם העיתונאים שבאו לשמוע את דבריו נעשו מדושני עונג וסקופים.

הם כתבו על המחנה שהשתרך בעקבות אמרותיו של הפרופסור שאלה תלמידיו המסורים והנאמנים המוכנים לתת נפשם עבורו.
לצערי אין הדברים נכונים. לפרופסור ליבוביץ' לא היו תלמידים מסורים. היו לו תלמידים. תלמידיו הסתייגו ממנו, מהתבטאויותיו המבריקות ומנזיפותיו. מי שלמדו אצלו המעיטו לדבר עליו והעדיפו לעסוק בנושא הנלמד מאשר במורה.
יותר איני רשאי לומר כי מה שאמרתי עד כה כבר מהווה פגיעה במתים אף כי התכוונתי לשקרים של החיים.
אך אין כל ספק שראוי היה לעשותו לאחד מעמודי התווך של התרבות בישראל. הרי הוא האיש שהמציא את הביטוי יודונאצים וזו כבר הפכה להיות אימרה קלאסית. או ביטוי כמו דיסקוכותל שאין להשוותו לכוכבים בחוץ של איזה משורר נשכח בשם אלתרמן.

אחר המלחמה יכול היית להתאושש לאיטך מהאופוריה, לראות את הזרם העצום של תיירים המגיעים לארץ בה מתרחשים ניסים כאלה. לראות את היהודים הולכים אל הכותל, חוגגים בר-מצווה בכותל, צועקים "יהא שמה רבא מבורך..." בכותל. מנשקים את חיילי צה"ל ובאים לטקסי השבעה של חיילים בכותל. עושים ברכת כהנים בכותל. תמיד יש שם מניין. בכל שעת יום או לילה.
יכול היית לראות את זה ולהיות גאה על שאתה בן לעם היהודי.

אבל להיות יהודי פירושו לדעת שהיהדות היא דת. הלאום היהודי הוא לאום של דת. ואם כל חייך גדלת לתעב את הדת עליך לעשות תפנית ולהזדהות.
זה לא צריך להיות קשה מדי. אם אתה נוהג להסתמך על מציאות ועל עובדות אז תסתמך על המציאות הנוראה של ערב המלחמה ועל העובדות של המלחמה עצמה ותראה שכולם יחדיו תומכים ביהודי החי בארץ ישראל וכי "מן השמיים" מסייעים לו.

אלו השלכות קשות. יש בהן תביעה לשנות את אורח המחשבה ולהתנתק מהמוסכמות שאנשים גדלו עליהם. לאנשים רבים עדיף להחזיק במוסכמות אלו אפילו אם הפכו להיות חסרי הגיון משום שנטישת המוסכמות הללו פירושה לחיות חיים שנחשבו למתועבים בעיניהם.

הדברים נעשים קשים יותר כשסדרי עולם מוכרים משתנים. חומת ברלין נופלת והרוסים נוטשים את גרמניה.
מסך הברזל נמס וברית המועצות מתמוטטת. הסירובניקים היהודים מגיעים לארץ מתוך עולם המהפכה הידוע גם כעולם המחר והם נעשים לאומנים. הם כבר הכירו את הערבים מזמן, מהימים שבהם נסעו ערבים ללמוד בברית המועצות כי במערב דחו אותם.
והם לא מתלהבים מהערבים. צ'ורנאיה ז'ופה הם מכנים אותם. יתר על כן, הם אינם מהססים לומר שעם הערבים אי אפשר לעשות שלום ולא יהיה שום שלום איתם.
אלה דברי כפירה איומים שעבורם יש להעניש ואכן העיתונים מענישים. מי שהתעשר ברוסיה והגיע לארץ נחשב למאפיונר, רוצח סדרתי או איש נ.ק.ו.ד. בחורה צעירה מרוסיה היא זונה. רופא רוסי הוא שרלטן. מהנדס אלקטרוניקה מרוסיה - זייפן.
כל הרוסים גזענים מתועבים. חבל שלא הכניסו אותם לגולאג.

מישהו שכח לספר לעולים מרוסיה שיש כאן חופש דיבור ואסור לאמר מה שבאמת מרגישים.
הימים הטובים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים אינם עוד. היינו עיוורים לנפלאות המתרחשות לעינינו והלכנו שולל אחר פרופסורים קנטרנים ופוליטיקאים רמאים.