אוטובוס הנפש, תחנות השיר

מִי יִתֵּן וְאֶזְכֶּה לְתַקֵּן
אֶת שְׁגִיאוֹת הַכְּתִיב
בְּמוֹדָעַת הָאֵבֶל עַל מוֹתִי
("עִבְרִית אהובתי", עמ'67)

התחלתי את רשימתי, קצרה ובוודאי ראשונית, בשיר הקצר הזה. כי מה יותר משמתאווה בו המשורר, באיזה חן ציני-עצמי של מי שנולד פעמיים, שידע יותר מפעם אחת את ייסורי ההיוולדות - פעם מן הרחם החם והמבטיח ופעם מן השואה הקפואה והמחרידה - ותאֵוו להיוולד בפעם השלישית, לידה שתהיה מפָָצָּה?

אבל זוהי תאווה שהיא לרוב לא רק של שורדים וניצולים, זו גם מנת חלקם של יוצרים ושל בעלי שאר-רוח שאינם רוצים לחלוף ולא לחדול מכתיבתם גם אם זה הספר הארבעה עשר, ומי שנושאים בתוכם את זיכרון האפר והרכבות שהובילו בני אדם נושמים לכבשנים. הנה חברו כל אלה יחד. משום כך, ואולי משום שעוד דברים כאלה ואחרים צריכים לפרוץ ממנו, מצויים ומצפים באמתחתו כדי להיכתב, וכל עוד יכול יוצר בכלל ליצור ולכתוב את מה שמקנן בו וצפוי שינבע ממנו - משום כל אלה הוא ירצה להוסיף ולחיות.

"זֶה סוֹף הַדֶּרֶךְ?" שָׁאַלְתִּי אֶת הַנֶּהָג.
"לֹא," הוּא עָנָה, "זֹאת תַּחֲנָה לִפְנֵי אַחֲרוֹנָה".
נִפְלָא, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, אֲנִי עוֹד אַסְפִּיק
לְרוֹקֵן אֶת תֵּבַת הַדֹּאַר
לְהַשְׁקוֹת אֶת הַפְּרָחִים בָּאֲדָנִיוֹת
לְהַפְתִּיעַ אֶת עַצְמִי בְּשִׁיר חָדָשׁ
וּלְכַבּוֹת אֶת הַגַּז וְאֶת הַחַשְׁמַל.
("אוטובוס הזמן", עמ' 11)

אוטובוס הזמן של יעקב ברזילי עוצר בתחנות חיים שונות, ובתת הכרתו הוא אומר לו היכן לעצור. בכוח תחייתם של רגעי זיכרון והבהוביהן של תמונות שעולות מול העיניים התוהות על הדברים שהוא רואה, ובתאוות החיים שבו, ובצליל פריך ומתמעך של שלכת, הזכרתי קודם, מין שלכת מזדהבת שמרשרשת מתחת לרגליים ומעוררת תחושת חיים, הד געגועים, איזו נגינה מוזרה שמרחיקה את החורף הקר שצפוי לבוא אחריה.

מי שמרגיש כך וכותב כך יספיק עוד הרבה. אבל למי נועדו השירים? מי זה שתר אחריהם, שקורא אותם? - "שִׁירִים נוֹעֲדוּ / לִמְבַקְּשַׁי סְעָרָה לְנַפְשָׁם / לְאוֹהֲבִים מְבַקְּשֵׁי תַּבְלִינִים", כך הוא כותב בשירו "קפה של בקר" (עמוד 25) ומסיים אותו ב"שִׁירִים נוֹעֲדוּ / לְמַשְׁכִּימֵי קוּם / לְהַמְתִּיק קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר / לְחַבֵּק יוֹם חָדָשׁ." וכך הוא מוסיף וכותב על לידתה על אשת-השיר:

בְּיוֹם רִאשׁוֹן הָיִית אוֹת קְטַנָּה בְּשִׁיר
בְּיוֹם שֵׁנִי כְּבָר הָיִית הֲבָרָה
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי מִלָּה
בִּרְבִיעִי צֵרַפְתִּי מִלָּה לְמִלָּה
בַּחֲמִישִׁי הָיִית שׁוּרָה
בְּשִׁשִּׁי בַּיִת שָׁלֵם
וּבַשַּׁבָּת הָיִית הַשִּׁיר עַצְמוֹ
("שִׁיר לְךָ אָשִׁיר", עֲמ' 92)

אכן האמנות היא תבליניהם של החיים. אבקנים שפוזרו בחללו של העולם כדי להעניק בסומת לחיינו, והתחושות שבסומת זו מעוררת כמוהן כהתעוררות של רגשות מִתאווים. כך עושים לנו הריחות, כך עושים הצלילים. כך יכולות לעשות לנו גם המילים.

הנה כיצד הוא מדמה את האישה שהוא יוצר, באחד השירים הארספואטיים היפים המובהקים שבספר. אולי אהבה חדשה, ואולי אהבה כרעיון. כך או כך הוא מדמה אותה להולדתו של שיר שנכתב בשישה ימי בריאה, כאשר ביום השישי, איך לא, היא נשלמת מן המילים שהמשורר מוצא עצמו פולט מקולמוסו. הוא אינו אֵל, אינו יכול ליצור את חווה - אך הנה נשלמת בריאתה, והיא מילים בלבד, דמיון בלבד, אם כי הוא מזכיר בכך ולא במעט עיר קטנה ויפהפייה ושמה פרַג שברִיאה אחרת התחוללה בה. אלא שכאן אינו עושה זאת עם חומרי אדמה שיכולים להתפורר ורק ברוח של נפשו, בכוח ההשראה שבו. ואזי בשבת הוא שר לה, שמח בה, מאושר בה, מתהנה בה. כך היא נוצרת, נראית וקיימת על הנייר. נוצרת ונאהבת. נוצרת ואוהבת.

כְּשֶׁחָצִינוּ אֶת גְּבוּל הַדִּמְדּוּמִים צִנַּת עֶרֶב יָרְדָה עָלֵינוּ
צַלָּף בָּנוּ הַיּוֹרֶה כְּמִי שֶׁעָלוּ עַל מַאֲרָב
פָּרַשְׂתִּי לָךְ מַרְבָד עָלִים לְהִשְׂתָּרֵעַ, בִּקָּשְׁתְּ לְהִתְכַּסוֹת בִּי.
כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם צִרְצָרִים שָׁרוּ סֵרֵנָדָה.
(מתוך "רְסִיסֵי זִכָּרוֹן", עֲמ'93)

הזיכרון הוא אישה אהובה ואם כן, האם המוזה, בעקבות כך או שלא בעקבות כך היא אכן נקבה, היא אישה? מדומה לאישה? מורגשת כאישה? כי לאחר הכול המוזה, היא זו שמולידה את השירה ומי שמולידה גם את האהבה. ואם האדם המושרֵה הוא גבר, הרי אותה מוזה יקרה אינה אלא אישה נאהבת שהוא עורג אליה. או-אז מקבלים כל הדברים שמסביבו משמעות אחרת. או-אז כל מה שנעשה חסר לו, בסופו של דבר, זו הנוכחות הברוכה והמחזקת שלה לידו. ההזדקקות שלו לנשימותיה החמות המנשבות על גופו.

ואז עולה הבוקר. אז משהו מתנדף והוא פוקח עיניו אל יומו, אל דברים שלא היה רוצה לעשות. נפקח אל הצורך שנותר בו להוסיף ולהזות, ולרחף, להיות מושרה. אולם הוא נזקק על-אף הכול לדברים שיהַוו משקולות לרגליו כדי לאזן את הכבידה, להשאירו על-אף הכול על הקרקע. כי נראה שלא די בשירה, הנה זקוקה ההשראה גם לממשות, ובלב מי תיוולד זו, אם כן, אם לא בלבו של התאֵב לחיים?

בְּבוֹא לֵילִי
יֶחְסַר לִי הַבֹּקֶר
תֶּחְסַר לִי הַשֶּׁמֶשׁ מְהַתֶּלֶת בַּעֲנָנִים
יֶחְסַר מֹשֶׁה חוֹבָב מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית
תֶּחְסַר לִי שִׁירַת מְשׁוֹרֵר אַלְמוֹנִי
נִיחוֹחַ לֶחֶם טָרִי
תֶּחְסַר זִמְרַת קָנָרִי
יֶחְסַר לִי חִבּוּק, שָׁעוֹן מְעוֹרֵר
יֶחְסַר גּוּפֵךְ הַמִּשְׁתּוֹקֵק
יֶחְסַר הָעֵץ שֶׁחָרַתְנוּ לְבָבוֹת בִּקְלִפּוֹתָיו
יֶחְסַר הָעֵט שֶׁכָּתַב אֵלֶּה הַשּׁוּרוֹת וְשָׁלֹשׁ נְקֻדּוֹת...
("יחסר", עמ' 33)

דומה לעתים שהארספואטיקה היא החיים עצמם. כשם שדומה כי החיים, לא פעם, מגחכים לעברנו, פושטים מעל עצמם את הפואטיקה ונותרים עם מה שנותר. כי האהבה אינה חומלת. היא לא. אבל רק כשם שאינה חומלת על עצמה. היא רק מקנטרת ומעוררת. ומי אפוא יכולה לקנטר ולעורר גבר, יותר מאישה אהובה? ומי יוכל גם יוכל לעשות לה זאת יותר מהגבר האהוב שלה? הם יכולים לקנטר זה את זה בכל מילה ומילה, ושריפתם תהיה הדדית, תלהיט אותם יחד. כי אותם חוטי בעירה שמגיעים אליו יוצאים ממנה, מן המוקדים הלוהטים שבתוך גופה. וגם להפך.

אַתָּה נִמְצָא
בְּמֶרְחָק נְסִיעָה שֶׁל כַּבָּאִית
מִמוֹקְדֵי הָאֵשׁ בְּגוּפִי
וַאֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת לְהַזְעִיק אוֹתְךָ בַּטֶּלֶפוֹן
לְבַל תִּשְׂרֹף אָהַבְתִּי
גַּם אֶת הַחוּטִים
בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ
("בערה", עמ'77)

מי שיש לו אהבה כזאת, ויש בו להטים כאלה, ומחשבות כאלה סובבות בראשו ורגשות כאלה בלבו, הלוך לא ילך למקום אחר, שמא יאבדו לו הדברים. כל הדברים מחוללי החיים האלה. הוא נאחז בהם אפוא בכל כוחו, וכמו שאמרתי גם בתחילת רשימתי, מי שנלחם על חייו ושרד תופת נוראה כדי לדבוק בהם יעשה הכול שלא לאבדם שוב, ייאחז בהם וייטיב אותם ככל יכולתו. ומה יותר מן המילים הבאות שהוא כותב:

כַּאֲזוֹבִים בַּקִּיר
כָּאִילָנוֹת בַּאֲדָמָה
כַּאֲבָנִים בָּהַר -
אֲנִי נִשְׁאַר.
("לֹא הוֹלֵךְ לְשׁוּם מָקוֹם", עֲמ' 52)

• יעקב ברזילי "אוטובוס הזמן", הוצאת "צבעונים" 2016, 94 עמודים.