ההלכה היהודית, ככל שמדובר בנזק שאדם גורם לחברו, אינה "מסתפקת" רק בפיצוי הנפגע ברמה הכלכלית, אלא יש לה "דרישות" נוספות. כך כותב הרמב"ם: "אינו דומה מזיק חבריו בגופו למזיק ממונו; שהמזיק ממון חברו, כיוון ששילם מה שהוא חייב לשלם - נתכפר לו; אבל, חובל בחברו, אף על-פי שנתן לו חמישה דברים - אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות - אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו" (הלכות חובל ומזיק, פרק ה', הלכה ט').

ברוח דומה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ט'): "אף על-פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו - צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים - צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו".

הרב נחום אליעזר רבינוביץ, בספרו "יד פשוטה" בהלכות חובל ומזיק, מסביר: "עבירות שבין אדם לחבירו, ישנן כאלה שלא ניתן לתקנן לגמרי, שהרי לא ניתן להחזיר את הצער ואת הכאב שגרם לחבירו, גם אם משלם לו צער וריפוי ובושת. מאידך-גיסא, הזיק את ממונו בשוגג, חייב לשלם, ואם שילם - מיד נתכפר לו, שהרי החזיר את המצב לקדמותו. אבל, גזל או חבל בחבירו, לא ניתן להשלים כל מה שגרם לו מן הצער והדאגה, והוא זקוק למחילת חברו. לפיכך, מן השמיים אין לו כפרה כל זמן שלא ביקש מן הנחבל או הנגזל שימחל לו. ממילא, אין כאן לא כפרה ולא מחילה, כל עוד שלא ירצה את חברו".

פרופ' נחום רקובר אומר ("סיני", כרך נ"א), שהדברים אינם תיאורטיים בלבד: "אמנם בלשון הרע מתירה ההלכה לנפגע שלא למחול לפוגע. טעמו של דבר הוא, שייתכן שיש אדם ששמע את דברי הלשון הרע ולא שמע את בקשת הפיוס והחרטה, ויחשוב שהדברים ששמע הם אמת. על כן, יש לשאוף לכך, שההתנצלות תהא בדרך כזו שתגיע לידיעת כל אלה ששמעו את סיפור הלשון הרע. וכך פוגשים אנו בפסקי דין המטילים על הפוגע להתנצל ולבקש מחילת הנפגע בבית הכנסת, בו רבים מצויים".

להתמקד בהתנצלות ולא בפיצוי

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, סבור, כי במשפטי לשון הרע אין להתרכז דווקא בפיצוי הכספי, אלא בהתנצלות. הוא כותב (פרשת השבוע: עיונים משפטיים בפרשות התורה, במדבר, עמ' 68-59):

"משפטי לשון הרע מתנהלים כמה שנים לאחר הפרסום הפוגע. לעתים כמעט נשכח מלב שהמטרה היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב. המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, הוא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה.

"...אפשר גם אחרת: פרסום תיקון ו/או התנצלות סמוך לפרסום הפוגע במקום, במידה ובדרך שנתפרסמה לשון הרע, ללא סייג, בצירוף פיצוי כספי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מפיצויי עתק לאחר כמה שנים בלווית תיקון מהוסס שנזקו עולה לעתים על תועלתו, וכשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפרסום הפוגע, וכל השאר זוכרים רק במעומעם 'מי נגד מי'. 'סעד ממוקד' זה מגשים ביתר שאת את שתי הזכויות המתנגשות גם יחד, ומועיל לנפגע, לפוגע ולציבור הרחב".

לכאורה, ניתן להקשות ולשאול: כיצד ניתן ליישם כללים הלכתיים השייכים לחלק ה"מוסרי" של המשפט העברי, במשפט הפוזיטיבי של מדינת ישראל? לפני כתריסר שנים התלבט שופט בית המשפט העליון, פרופ' יצחק אנגלרד, בשאלה דומה בדיני חוזים (ע"א 6370/00). מסקנתו הייתה, כי אין כל אפשרות בסוגיה זו להחיל החלה שלמה את הדין היהודי המהותי על סוגי הנורמות השונים". עם זאת, הציע פרופ' אנגלרד לפתח קליטה של המשפט העברי בנסיבות אלה, באופן שבו "ההלכה הנפסקת בבית המשפט האזרחי תוכר על-ידי הדין היהודי כמנהג או כדינא דמלכותא, שיש לו תוקף מחייב גם במסגרתו של דין זה עצמו... אך כאמור, לא עלי לפסוק הלכה במישור הדין הדתי".

חיוב התנצלות בדין הישראלי

חוק איסור לשון הרע קובע, כי בית המשפט רשאי להתחשב לטובת הנתבע, אם הנתבע התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, או התיקון, או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים.

בחלק מן המקרים רשאי התובע לעתור הן לפיצוי כספי והן לחייב את הנתבע בהתנצלות. ברם, אם התובע לא ביקש כל סעד אחר, פרט לסעד הכספי (כמו ברוב תביעות לשון הרע), כיצד יתן בית משפט צו עשה, לפיו יחויב הנתבע לפרסם התנצלות על דבריו? שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, קבעה, כי בית המשפט רשאי להורות על התנצלות גם אם זו לא התבקשה (רע"א 2783/01).

לא רק מטעם כיבוד ערכאות מן הראוי ללכת בדרך שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון, אלא גם לגוף העניין. יש חשיבות רבה להתנצלות ולעצם פרסום הכחשת לשון הרע, הן לאור המטרות של דיני לשון הרע, והן לאור עקרונות המשפט העברי. על כל פנים, מאחר שמוסד ההתנצלות כבר קיים בחוק האזרחי, ויש לו נפקות ומשקל לעניין חוק איסור לשון הרע, ניתן ליישם את דיני ההתנצלות היהודיים גם בד' אמותיו של חוק איסור לשון הרע.

לטעמי, ניתן לעשות שימוש במוסד ההתנצלות בתחומי משפט נוספים. כך, למשל, כאשר עורך דין פוגע בחברו או במוסד שיפוטי, ענישתו תהיה תלויה בשאלה האם התנצל אם לאו. כאן, הקושי המושגי של אימוץ דוקטרינה שאינה "אזרחית" רגילה אינו בעייתי, שכן עצם הפגיעה של עורך הדין בחברו למקצוע, או בבית המשפט באופן שמהווה עבירה משמעתית, תלוי בנסיבות. אי-ההתנצלות מעצימה את הפגיעה ומחדדת ומחמירה את העבירה המשמעתית.

מאידך-גיסא, התנצלות יכולה להקהות את חוד הפגיעה ואת עוצמתה, עד לאי העמדה לדין או לקביעת עונש סמלי של התראה ונזיפה, ואולי אפילו השעיה על תנאי, אך לא השעיה בפועל, או להביא לדחיית ערעור הלשכה על קולת העונש, גם אם ההתנצלות הייתה בהליכים בבית המשפט המחוזי.

רואים אנו, כי משפט עברי ניתן ליישום בקשת רחבה של נושאים, שבמבט ראשון נראים רחוקים. ראיתי לנכון להביא דוגמה זו של מוסד ההתנצלות, מתוך תקווה, כי לא רק על עצמה היא מלמדת אלא על הכלל כולו, כלל המשפט הישראלי, שראוי כי יינק ממקורותיו העתיקים, קרי: המשפט העברי.