לכאורה מדובר בשאלה שכיחה, שנכתב בה כבר רבות ואצל רבים מדי התשובה הנחרצת היא: "לא". אולם, בעקבות כתבים ודיווחים שקראתי ודיונים ששמעתי לאחרונה, שבהם עלתה על הפרק שאלת מהותו של "ניצחון במלחמה" לצד שאלת האפשרות לניצחון צבאי על טרור בפרט, השתכנעתי שהנושא רחוק ממיצוי.
בדיון מסוג זה, שאלות יסוד הן: האם המתדיינים עצמם מסכימים על מהות הדיון והאם הגדרת עולם המושגים בו הם משתמשים לצורך ההתדיינות מוסכם עליהם; האם הדיון הוא ענייני ועוסק בשאלה עצמה, או שהוא מוכוון מטרה ונועד ל"הוכיח" תזה שמשרתת השקפת-עולם מקובעת וקשיחה. ללא דיון פתוח וגמיש והסכמה בסיסית לגבי עולם המושגים,
הדיון נועד מראש להיות עקר. ברוב המקרים הנחת המוצא של המתדיינים היא שכולם מדברים אותה שפה, ולכל מילה בשפה פירוש או משמעות חד-ערכיים ומוסכמים, ולא כך הוא. בדיסציפלינות, תרבויות או לתכליות שונות, מושגים כגון: "הרתעה", "הכרעה" או "ניצחון במלחמה", מבטאים תכלית שונה.
כשבאים לבחון את השאלה שבכותרת המאמר, חייבים להניח יסוד משותף לַמושג הנמצא במוקד הדיון - "ניצחון".
מקובל להגדיר ניצחון כשבירת יכולתו או רצונו של האויב להילחם או שניהם, תוך צמצום בנפגעים ונזקים לצד המנצח. הגדרה זו היא הגדרה
מצבית. להגדרה המוכללת הנ"ל יש להוסיף גם
ממד של זמן, כלומר: לכמה זמן מושגת התוצאה הרצויה. "שלום" כתוצאה מהשגת ניצחון הוא מצב אוטופי רצוי, אולם על רצף האפשרויות אנו מוצאים מצבי ביניים מגוונים שאינם שלום ואינם מלחמה. כמו-כן יש לזכור שמרבית המלחמות פורצות ממצב שאנו נוהגים לכנותו "שלום".
בעבר, בעיקר לפני המאה ה-18, ראינו מקרים לא מעטים בהם ממד הזמן היה אינסופי - כלומר, האויב הושמד פיסית השמדה מוחלטת.
1 בתקופתנו ניצחון מסוג זה נדיר ביותר בגלל שינויים במדדים המוסריים הפורמליים של המערב והשפעתן של אמנות בינלאומיות שאימצו עקרון של
מידתיות2 בגרימת נזקים במלחמה. גם ללא השמדה מוחלטת, יתכנו מצבים שהאפקט ארוך הטווח של ניצחון חופף באופן מעשי מצב שהאויב חדל מלהוות איום על המנצח לזמן ממושך מאוד. במצב כזה ניתן לדבר על ניצחון בכל ממדי הבוחן הנ"ל ולעיתים משתמשים כאן במושג "הכרעה" או אפילו "השמדה" כמילים נרדפות לניצחון מוחץ. לעומת זאת, בעידן המודרני, לרבות במלחמות העולם במאה ה-20, כאשר דובר על ניצחון, היה זה ניצחון תחום בזמן. גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, אף שספגו אבדות כבדות ונזקים נוראיים ונכנעו ליריביהן ללא תנאי - איבדו בגלל כיבוש פיסי או איום קיומי (פצצות האטום האמריקניות, במקרה של יפן) את יכולתן ורצונן להילחם, אך רק לפרק זמן קצוב. לאחר פרק זמן זה, חזרו לשלוט בטריטוריה שלהן ובעמיהן, ומכאן ואילך יכלו לחזור (ובמידה מסוימת אכן עשו זאת) ולבנות מחדש את כוחן הצבאי. במקרים אלה נראה שבניית הכוח הצבאי הקדימה בדרך כלל את השיקום המורלי הדרוש לפיתוח כושר לחימה אפקטיבי ונכונות להפעילו. לפעמים בחרו לחסות בצל המעצמות שהכניעו אותן, מטעמי נוחיות כלכלית.
תוצאה סופית
מציאות שונה לגמרי ראינו במלחמת וייטנאם, כ-14 שנים לאחר סיום מלחמת העולם ה-2. צבא הצפון ניהל מלחמה נגד ארה"ב, בסיוע כוחות גרילה מהדרום וממדינות שכנות, במשך כ-16 שנים (1975-1959). פערי הכוחות הנומינליים בין הצדדים היו עצומים, ובכל זאת החליטה ארה"ב ב-1973 להפסיק את המלחמה ולהסיג את צבאה מווייטנאם, וצבא הצפון השתלט על המדינה כולה. במקרה זה לא נשברה יכולתה של ארה"ב להילחם, אבל
נפגע רצונה עד כדי נכונות להפסיק ולסגת. מבחינת התוצאה הסופית אין זה משנה שההחלטה האמריקנית נבעה משיקולי פנים ומשיקולים כלכליים.
מבחינת התוצאה הסופית ניצחה צפון קוראיה במלחמה זו את ארה"ב. אף שאנו מכנים את התוצאה בשני המקרים ניצחון, ברור שניצחון במשתנה אחד (רצון) הינו יציב, מוחלט ומובהק פחות מניצחון בשני המשתנים גם יחד.
המלחמות המודרניות נשענות על התפתחות הטכנולוגיות הצבאיות והתחבורתיות של המאה ה-20. אלה מאפשרות למעצמות גדולות ובינוניות לנהל בניהן מלחמות, כשבחלקן הן מפעילות כוחות מוגבלים שלהן וברובן
כוחות מסדר שני (כמ"ש), של בעלי-ברית (PROXIS). ברוב המלחמות המודרניות, מתאפשרת לחימת הכמ"ש בזכות תמיכת המעצמות בהם - תמיכה כלכלית, לוגיסטית, פוליטית וכו'. הוויה זו של ניהול מלחמה היברידית, אינה משנה מהותית את הגדרת הניצחון. עדיין ניתן להגיע לניצחון בפעילות מול הכוחות המנהלים דה-פקטו את הלחימה, אף שתמיד יש לקחת בחשבון את האפשרות שהגורם המעצמתי יתערב באמצעות כוחותיו שלו.
טרור מתחולל בדרך כלל כאשר גורמים לא מדינתיים, החותרים להשגת מטרות פוליטיות, פועלים באלימות בלתי-מסויגת כלפי אזרחי המדינה שמונעת מהם השגת מטרות אלה. לגורם המחולל את הטרור יתרון וחסרון בסיסי ברור ביחס לגורם המדינתי. היתרון הוא שמחויבויותיו כלפי האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל, מוגבלים יחסית וציפיות אוכלוסייה זו ממנו מוגבלות גם הן. לעומת זאת, אצל הגורם המדינתי שימור הביטחון האישי והסדר הציבורי הם דרישת-יסוד של ציבור האזרחים. החיסרון הוא א-סימטריה מובהקת בכוח יכולות וחופש פעולה לטובת הגורם המדינתי. הא-סימטריה הנומינלית בין הצדדים מכתיבה, אפוא, את השימוש בטרור, אולם בניגוד לגרילה או לוחמת פרטיזנים, שבהן האלימות מופנית כלפי צבא המדינה היריבה או פקידיה הרשמיים,
פעילות טרור מכוונת במיוחד נגד אוכלוסייה אזרחית שאינה לוחמת, ומטרתה לכפות על הממשלה באמצעות פחד, המשבש סדרי בראשית במדינה, לקבל תנאים שאין היא מוכנה להסכים להם בדרך אחרת. את הטרור מפעילים גורמים מיליטנטיים של המערך הלא מדינתי, כאשר הם נעזרים במידות שונות ובאופנים שונים באוכלוסייה אזרחית אוהדת או לא מתערבת ונטמעים בתוכה.
מתוך הצירוף הנ"ל נובעת גם גישת היסוד למלחמה מוצלחת בטרור (דהיינו: ניצחון). מלחמה כזו תסתיים אם הכוחות המיליטנטיים היוצרים דה-פקטו את הטרור, יושמדו ולא יהיה לפעולתם המשך באמצעות מתנדבים חדשים מתוך אוכלוסייה אוהדת. כלומר: כל עוד לא יבנה כוח מזויין בלתי-סדיר חדש, שיוכל להחליף את זה שהושמד, יפסק הטרור. אם תנאי סיום המלחמה בכוחות הטרור הם כאלה שמניעת היווצרותו של כוח חדש נמשכת לאורך זמן, הניצחון ממושך יותר או גדול יותר, משום
שהדימוי המתקבל מן העימות הוא, שהצד המנצח כפה את רצונו על הצד האחר.
שיקום מהיר
אם הקשר הסימביוטי בין הגורם המחולל את הטרור לבין האוכלוסייה מתוכה הוא פועל מייצר חלופות לכוח שהושמד בקצב גבוה, עצם השמדת הכוח הלוחם, בלבד, או הפיכתו לבלתי אפקטיבי, אינה מהווה ניצחון ובתנאים מסוימים עשויה להיות לרועץ דווקא למנצח. בלוחמה נגד טרור לא רק העובדות המוחשיות עצמן - איזה חלק מהכוח הלוחם הושמד ומה חשיבותו לעצם אפשרות חידוש הלחימה - קובעות את התוצאה, אלא הדימוי שיוצרת התוצאה בתודעת הציבור בכלל והציבור התומך בפרט. לכן, אם האוכלוסייה התומכת מייצרת שיקום מהיר ומקיף של מה שנפגע, ניצחון מחייב לא רק השמדה פיסית של יכולות הכוחות אלא גם פגיעות אנושות בלוחמים לרבות שבירת המוראל, וגם יצירת הרתעה בתודעת האוכלוסייה התומכת. יצירת תודעה כזו שקולה לדיכוי רצון האוכלוסייה לחזור לעימות אלים, מחשש שיורע מצבה לא רק משום שלא תשיג את היעדים שהטרור אמור היה להשיג עבורה, אלא שהמשך הלחימה ירע באופן מוחשי ומתמשך את מצבה הבסיסי.
בעיצוב תהליכים אלה יש כמובן לקחת בחשבון כוחות נוספים שעשויים לפעול לחידוש הנכונות להילחם ובכללם: מנהיגות שלא נפגעה ומוכנה להמר על חשבון האחרים; נותני החסות הפוליטית,
3 שהיה להם אינטרס באלימות ואינטרס זה עודנו תקף, ולכן ימהרו לסייע בשיקום הצד הלוחם; יריבי הצד המנצח, שהניצחון הוא לצנינים בעיניהם; תחושות התסכול, העלבון והאכזבה של הניגף.
שבירת רצון הלחימה במלחמה נגד טרור מחייבת הכרה טובה מאוד של הכוחות והזרמים הפועלים אצל מחוללי הטרור ותומכיו. אופי המכות המונחתות על הטרור עשוי להיות נקודתי ואישי - פגיעה במנהיגים, מפקדים, דמויות פוליטיות או חברתיות-סמליות ועוד. הוא עשוי לכלול גם השמדת יכולות אופרטיביות מובהקות וגם שילוב במימון שונה של כל הדברים יחד. נראה שפעולות בהן תחכום וגורם הפתעה משמעותי ולאו-דווקא עוצמת הרס ניכרת, עשויות להרתיע אוכלוסייה תומכת בגלל אופיין המאיים. באיום טמונה תמיד אי-וודאות (בדומה לטרור עצמו) ולאי-וודאות קיומית השלכות חזקות במיוחד. לכן,
טרור נגד טרור הוא דרך פעולה מעולה בלחימה בו. מול הגורם הלוחם, הרס של יכולות מצמצם את כושר הפעולה וגם פוגע במוראל, מפני
שכל נפגע, במיוחד אם הוא לוחם מנוסה, הוא נדבך בבניין הכוח. ללוחמה פסיכולוגית המלווה את הלחימה בטרור חשיבות רבה, מאחר שהיא גורמת, בין היתר, לחשיפת עובדות שנטיית ההנהגה מחוללת הטרור, היא להסתירן. עם זאת יש לזכור שפגיעות מוראליות ניתנות לשיקום, במיוחד אם הן נדירות, או אם רווחי הזמן ביניהן ממושכים יחסית.
דוקטרינת לחימה בטרור שמבקשת ליישם את העיקרים הנ"ל, כולם או חלקם, צריכה להיות מותאמת למבַצע. אולם המבַצע אינו יכול להסתפק בשימור הקיים, אם ברצונו להשיג ניצחון. עליו לחולל תהליך שמגדיל את העדיפות המבצעית ואת הפער המוראלי בינו לבין האויב. אם לא ישכיל לעשות זאת, יקלע למלחמת שחיקה שמכרסמת גם ביכולותיו הוא. הבנת מכניזם זה והסקת מסקנות אופרטיביות ממנו, חשובה במיוחד בסכסוכים מתמשכים דוגמת הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, שבהם מתחוללים, מדי פעם, עימותים אלימים בין הצדדים ובמשך כל הזמן מתקיים, בצורה זו או אחרת, משחק "חתול ועכבר" (עימות בעצימות נמוכה מאוד) בין הכוחות הלוחמים. אחת המסקנות היסודיות הנובעת מניתוח זה היא שאסור למדינה לקבל על עצמה הגבלות או הסכמים בינלאומיים בהם מובנית א-סימטריה בהתייחסות המשפטית למדינה ולגורמים מחוללי הטרור. התייחסות כזו קיימת כאשר המדינה אמורה לקיים כללי התנהגות מלחמתיים במאבק בטרור
כאילו היה הוא מדינה, בעוד הטרור
חופשי ממגבלות המדינה ומורשה לפעול נגדה בכללים המוגדרים ביסודות אותם חוקים עצמם כפשעי-מלחמה או פשעים נגד האנושות. עצם נכונותה של דמוקרטיה לקבל כללי משחק אלה ולנהוג על פיהם במלחמתה בטרור היא
איוולת וגם מעילה באמון אזרחיה. שכן חובתה הראשונה כמדינה היא להבטחת ביטחונם.
בלוחמה נגד טרור כמו גם בלוחמה רגילה, עומדת בפני המדינה אפשרות להיכנע לדרישות הטרור, ולקוות שהכניעה
4 תביא לניצחונה - דהיינו: הפסקת הלחימה לפרק זמן ממושך תוך גרימת נזקים מינימליים. אלא שברור מעצם הגדרת אופיו של הטרור ומטרותיו, שציפיות אלה מייצגות אוקסימורון, הגם שלפעמים נדמה שלא הכל מבינים זאת ובמקרה הגרוע יותר, מדחיקים את הדבר.
