פרשת השבוע מתחילה בנשיאת ראש של בני ישראל, בהגבהה (שמות ל): [יא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל... ועוברת לכישלון הנורא של חטא העגל. הפרשה מסיימת במדרגה הנעלית שאליה הגיע משה (פרק לד): [לה] וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה... בין לבין יש בפרשה עוד כמה עניינים הכוללים הוראות יסוד לחיים יהודיים, אבל הראש תוך סוף של הפרשה הוא כנ"ל – נשיאת ראש, נפילה, העצמה של משה. על פניו זהו המסר הכללי בפרשה, וכל יתר הנושאים נכללים באחד או יותר מהשלבים הנ"ל. מכאן שעלינו לחפש בשלושה שלבים אלו את ההוראות לימינו בכלל ולשבוע זה בפרט, כי כרגיל, החדשות הכי עדכניות נמצאות בפרשת השבוע.
אז מה היה לנו השבוע? על-רקע הקמת גדודי צבא מעורבים, בנים ובנות יחד – התבטאות הלכתית בשפה בוטה של הרב לוינשטיין בנוגע לשירות בנות בצבא בכלל, ואוטומטית התקפות עליו מכל עבר. רבנים מתונים מפרסמים קריאה-הוראה לתלמידיהם שלא לשרת בגדודים מעורבים. כנראה הרבנים האלה נחשבים מתונים כי אינם מתבטאים באותה החלטיות כמו הרב לוינשטיין, אבל גם הם מחויבים להלכה לפי דרכם וזה הרקע לקריאה שפרסמו. ולקינוח התבשרנו היום על מחאת הורים לתלמידי בית ספר יסודי אשר במסגרת ביקור במסגד הם התפללו בו ואף נפלו על פניהם כמוסלמים ר"ל. מן הסתם אפשר להתייחס לנושאים נוספים שהתפרסמו בתקשורת, אבל די באלה לענייננו.
אמרנו שבפרשת השבוע, הכוללת כמה וכמה נושאים, בולטים שלושה שלבים שאפשר לאפיין אותם כעלייה – נשיאת ראש, ירידה בחטא העגל ושוב עליה בקירון עור פני משה. אבל עם כל החשיבות במסר הרעיוני של ההתחלה והסיום, הירידה הנוראה של חטא העגל זכורה לרבים הרבה יותר ובהתאם גם מעסיקה את הפרשנים. מה היה שם בחטא העגל? משה נעדר מהמחנה. לפי הספירה שלהם הוא היה בהר כבר ארבעים יום והרגישו שהוא מאחר, לא חוזר בזמן, נטש אותם (פרק לב): [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.
לבחור את כיוון החינוך
אהרון ניסה למשוך זמן אבל הם היו זריזים ומתוחכמים ממנו. הוא ביקש שיביאו את תכשיטי הזהב של נשיהם וילדיהם בהנחה שזה יקח הרבה זמן ובינתיים משה ישוב, אבל הם מיהרו ונתנו את התכשיטים של עצמם: [ד] וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לא משה העלה אותם ממצרים, העגל עשה להם את הטובה הזאת. במבט לאחור קשה להבין שיבוש דעות כזה יסודי. בלתי נתפש איך עלה בדעתם להעניק לעגל העשוי ממתכת את הקרדיט המגיע למשה. אבל כנראה שזה מה שקורה לאנשים המחפשים משהו מוחשי להיתלות בו, משהו גלוי שהם יכולים להבין. ההסתר הממושך מדי של משה עורר בהם חרדה ושיבש את דעתם.
ההכרזה שלהם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ככל שהייתה שקרית – הייתה גם קטגורית, היא לא סבלה שום התנגדות. דוגמה מופתית לחינוך מחדש. השאלה היא אם ניתן לתקן שיבוש כזה. ה' מספר למשה מה קרה במחנה ומודיע לו כי בכוונתו להיפטר מהם (פרק לב): [י] וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. משה מזהה בדברי ה' שיש פתח הצלה, שניתן לתקן. כי אם אין – מדוע ה' מבקש: הַנִּיחָה לִּי? שיעשה מה שהוא מוצא לנכון. לכן הוא דוחה את ההצעה ומבקש מה' שימחל להם. הוא חוזר אל המחנה עם שתי לוחות הברית בידיו: [יט] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.
משה מבין שאל מול החינוך מחדש של חסידי העגל, עליו ליזום ולבצע מהלך חינוכי משלו. וזה מתחיל בשבירת הלוחות לעיני כל ישראל. הצעד הקיצוני הזה זיעזע אותם ובין רגע פסקו המחולות. דממה השתררה במחנה ושרביט ההנהגה חזר לידו של משה. אחרי שהבהיר לעם את חומרת חטאם, הוא עולה שוב אל ה'. שוב ארבעים ימים ולילות שבהם התפלל וביקש מה' שיסלח לעם ישראל. הטענה שלו הייתה פשוטה: אם יש בהם נכונות להיסחף, אז זה לא רק לכיוון השלילי, אפשר לנצל את זה ולסחוף אותם לכיוון החיובי. וה' קיבל את זה וסלח. על תנאי, אבל סלח. והנה נסחפנו שוב אחרי העגל, הפעם של שוויון מגדרי, וחייבים לשנות כיוון ולסחוף את עצמנו אל הדרך שהתווה משה רבינו.
