לילדים של ימינו קשה לתאר מציאות שאין בה טלוויזיה, מחשב ושאר פינוקים שמציע לנו העולם המודרני. לנו, הילדים של שנות הארבעים והחמישים (במאה הקודמת) היו היו אטרקציות אחרות: מרחבים פתוחים, שדות ופרדסים והרבה דמיון, וכך ידענו להעסיק את עצמנו. במקום משחקי מחשב, שיחקנו במשחקי מחשבה שהצריכו רק נייר ועיפרון, או לכל היותר משחקי לוח פשוטים אותם ניתן היה להשיג תמורת כמה לירות.
בילינו הרבה בחוצות המושבה, וגם שם לא היה צריך אביזרים יקרים. אולר, כדור, כמה קרשים או חבל סיפקו את כל הדרוש למשחקי קלאס, דודס, מחניים, שוטרים וגנבים, מחבואים וסימני דרך. אירועי מלחמת העולם ומלחמת השיחרור הציתו את דמיוננו והניבו משחקי מלחמה (לא שיערנו אז אילו משחקים אמיתיים עוד נכונו לנו ולצאצאינו במלחמות ישראל בעתיד). הושפענו גם מסיפרי הרפתקאות אותם בלענו בשקיקה. קארל מאי, ז'ול וורן, ג'ק לונדון, הנריק סנקביץ' ואחרים הוליכו אותנו לארצות רחוקות ולעולם המדע שהיה אז בדיוני, וחלקו הפך בינתיים למציאות יומיומית. והיה גם יגאל מוסנזון ו"חסמבה" וההצגות היומיות בבית הקולנוע הרעוע (אך על זאת סיפרתי כבר).
כשאני רואה היום ילד המקבל צעצוע משוכלל, ומואס בו במהרה, מתגעגע אני לימים בו ידענו להפיק הנאה אין קץ מחפצים פשוטים שהועשרו בהרבה דימיון.
