חג החֵרות כמודל לחג העצמאות

חג הפסח נקרא גם "חג האביב" ו"חג החֵרות". לא במקרה החג שנוצר בדורנו עם כינונה של מדינתנו נקרא "חג העצמאות". לכאורה, שני חגים שנושאים שם דומה, מלים נרדפות: חֵרות, עצמאות. הדמיון הזה אינו מקרי: חג הפסח שימש מודל לחג העצמאות ויציאת מצרים שימשה מודל לשיבת ציון בדורנו.

העם התגבש כעם בהיותו בעבדות מצרים, והוא יוצא משם כעַם עבדים היוצא אל חרותו, חֵרות ראשונה. החג ביטא מראשיתו את רעיון הגאולה, עַם עבדים נגאל מעבדותו. בדורנו חג העצמאות ביטא באופן דומה את הגאולה של עַם מגלותו.

בכל דור ודור: יציאת מצרים

לאחר היציאה ממצרים, התגבש העיקרון "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכך נוסחו הדברים בהגדה לליל הסדר. רק מי שרואה עצמו חלק מן היַחד, יכול לחוש את הרצף של הדורות ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מי שחי את הרגע וניתַק מן החוויה הלאומית, עליו נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו", ואכן הוא רואה את עצמו בלבד...

אך אנו כיהודים שחיים על דַעת המקום והזמן, אנו חוֹוים את חיינו כאן ועכשיו כשאנו איננו מנותקים לעולם מִצִיר הזמן היהודי. עלינו לזכור שחג הפסח הוא חג שקרה בו אירוע היסטורי משמעותי בגורלנו כיהודים: יציאת מצרים. ולא פלא שמנהגים ומצוות שזורים בביטוי "זֵכר ליציאת מצרים".

כשהאל מציג עצמו בפני העם בפֶתח עשרת הדיברות, הוא אינו מופיע: "אני האל בורא שמים וארץ/ בורא העולם/ מנכ"ל הגלקסיות". האל מגדיר עצמו במעשיו, והמעשה המשמעותי ביותר שלו הוא: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ' 2).

על השַבת נאמר: "וזכרתָ כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' 15). על הציצית נאמר נוסח דומה (במדבר ט"ו 41). המצווֹת של סעד חברתי לחלשים נגזרות גם הן מזיכרון יציאת מצרים: איסור מכירת עבד עברי, איסור להונות את הגר, איסור נֶשך וריבית, איסור עוול במשפט וכיו"ב.

מובן שגם המנהג של ליל הסדר נועד לזכור את יציאת מצרים, ואף נאמר "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

ההגדה מביאה את פרק השעבוד ועבודת הפרך במצרים ואת הנסים של היציאה ממצרים: עשר המכות וקריעת ים סוף. הערך המרכזי של ההגדה הוא: החֵרות. זו המשמעות של יציאת מצרים.

הציונות: ישן וגם חדש

כשאנו מגיעים לתקופה החדשה, לימי פְּרוץ הציונות כתנועה לאומית, אנו מגלים שהתנ"ך שימש מקור השראה חשוב למייסדי הציונות, ובכלל זה החוויה של יציאת מצרים. לא פעם אנו רואים בציונות מהפכה, ואילולא הייתה מהפכה לא הייתה מסוגלת לחולל את המעשה הגדול של הֲשבת העם לארצו וכינון מדינה ריבונית. אך המיוחד בתפיסה הציונית הוא השילוב של ישן חדש. היא ראתה עצמה כתנועה שבאה למרוד ביהדות, ורוב מייסדיה היו חילוניים. אך אבות הציונות ידעו שלא ניתן לקיים תנועה לאומית ללא שני מרכיבים מתוך התפיסה היהודית: שיבה אל הארץ הקדומה (ישראל) ושיבה אל השׂפה הקדומה (עברית). רק כך ניתן ליצור את ההמשכיות, ורק כך ניתן לקיים את הקשר בין עבר, הווה ועתיד: נער שמדבר את שפת אבותיו בארץ אבותיו חש את הקשר הראשוני למורשתו.

הציונות ירשה ממילא לא רק את התנ"ך כאבן יסוד לזהותה, אלא גם את החוויה של יציאת מצרים. היהדות יצרה את חלום שיבת ציון, הציונות הפכה לכלי ביצועי פוליטי לממש את חלום שיבת ציון. היא לא ציפתה לנס, היא קמה מתוך תפיסה שהעם חוזר כעם פעיל להיסטוריה להיות ריבון לגורלו בארץ מולדתו.

התברר שהמרד הציוני היה מרד דיאלקטי: מרד לשם המשך. גם אם היה מרד ביהדות המסורתית, הציונות היא זו שהֵשיבה את העם לארץ אבותיו וגם חוללה את החייאת השפה העברית כשפת דיבור. הציונות ראתה השראה להחזרת העם לארצו, בשתי תקופות היסטוריות: יציאת מצרים וגם תקופת שיבת ציון, ימי בית שני. לא פלא שבספרות העברית וגם באיורים תואַר בנימין זאב הרצל כמשה רבנו וגם כזרובבל.

בעקבות הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח נולדה מדינה חדשה: ישראל, ונולד חג חדש: חג העצמאות. כמו בימי יציאת מצרים שהעם יצא מן הַטיט והתבן אל חרותו, הנה בדורנו קם העם מתוך סבל הגלות ( גזרות ורדיפות) ואֵפר ימי השואה אל עצמאותו החדשה. חג החרות הקדום מן התורה היה למודל של חג חדש: חג העצמאות.

בימי קדם היה מיתוס העקידה סמל ליסורים של היהודים, ובכל דור שנהרגו בו יהודים על קידוש השם, נקטו במושג "עקידה". גם בדורנו בדור התקומה והעצמאות, אנו רואים בחללים של התקומה והעצמאות "נעקדים" שציוו לנו במותם את החיים. וכך כתבתי בשיר שלי "היהודי", בספרי החדש "רשות לתיקון עולם":

היהודי / בלפור חקק

הוֹלֵךְ יְהוּדִי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם
לֶהָבָה מִזֶּה וְקֶרַח מִזֶּה זָב.
וְהוּא דְּבָרוֹ כְּנֶגְדָּם
דְּבָרוֹ בַּשָּׁמַיִם.
דְּבָרוֹ לְעוֹלָם נִצָּב.

אוֹחֲזִים הֵם בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי
וְהוּא אוֹחֵז חוֹתָם פְּתִילִים וּמַטֶּה
וְאֵלּוּ סִימָנָיו.
וְרָצוֹן אוֹתוֹ מְעַטֵּר
נֵזֵר זָהָב.

נוֹשֵׂא הֵיְּהוּדִי עֵינָיו
וְהִנֵּה אַיִל נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ
אִיִל עוֹלֶה אֵלָיו
אַיִל עוֹלֶה לְעוֹלָה
תַּחְתָּיו.