בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
באופן טבעי כאשר יש משהו שלא מספק לאדם שום טובת הנאה, ההתנהלות והמוטיבציה לעשות את המעשה נראים בהתאם
|
להיטיב ולפנק [צילום: הדס פרוש/פלאש 90]
|
|
|
|
|
אנו חיים בעולם תועלתי, כל הזמן רצים ומחפשים כיצד אפשר לתעל את העולם, לייצר, לבנות, לתכנן וכו'. מאחורי כל זה ניצבת תפיסה אגואיסטית ששמה לנגד עינינו מטרה אחת - לעזור לעצמנו, שיהיה לנו טוב יותר. פרשתנו "צו" פותחת בלשון יוצאת דופן: "צו את בני ישראל" 1, ורש"י מסביר: אין צו אלא לשון זירוז. הפרשה פותחת בעיסוק בקורבן עולה. בדרך כלל הכהנים שעובדים בבית המקדש מקבלים חלק מהקורבן, אולם בקורבן עולה הכל עולה כליל על המזבח, הכהן לא מקבל שום דבר. בדיוק בגלל זה מדגישה התורה ומזהירה במיוחד: 'צו' - זירוז. באופן טבעי כאשר יש משהו שלא מספק לאדם שום טובת הנאה, ההתנהלות והמוטיבציה לעשות את המעשה נראים בהתאם. ולכן עוד לפני החיבור, ההסבר ותהליך ההבנה וההפנמה שיש כאן משהו גדול שצריך וכדאי להתחבר אליו, הקב"ה בוחר לטפל באותו רגש טבעי, אותו רגש שדוחק הצידה את כל מה שלא נוגע אלי. גם בחיי הנישואין אנחנו יכולים למצוא דוגמאות רבות למצבים כאלו, חוסר החשק והחיוך הנעדר מעידים כאלף עדים איפה הרצון נמצא. אך מה נעשה ולנו אין מישהו שיכול לעמוד לידנו ובדרך קבע ללחוש באוזנינו: "צו, צו..."? פשוט מאוד, עלינו להקדים תרופה למכה, לשנות פאזה, אם נבין ונאמין שכשאני עושה משהו בשביל אשתי/בעלי אני קודם כל עוזר לעצמי, הרי שממילא לא נצטרך לקבל כל מיני תמריצים חיצוניים כאלה ואחרים מכל מיני גורמים, מבפנים נתמלא בחשק ובמרץ לפעול ולעשות, להיטיב ולפנק.
|
|
הכותבת היא שדכנית ותיקה ובעלת רשת משרדי השידוכים דו-לב.
|
|
תאריך:
|
09/04/2017
|
|
|
עודכן:
|
09/04/2017
|
|
הראלה ישי
|
|
בספארי ברמת גן מכינים את בעלי החיים כבר מעכשיו לחג הפסח, ולא נותנים להן חמץ. בתמונה: גורילה מדגימה אכילת מצות.
|
|
|
מעולם לא הייתה רלוונטית תופעת מרוב עצים לא רואים את היער, כבערבי פסחים. יהודים שחוגגים את הפסח ברמת חומרה זו או אחרת, שוקעים בניקוי הבית ומטבח, טרודים בשאלות של ספק חמץ, ושוכחים את המשמעות האמיתית של חג החרות, שהעניק לעולם כולו את עצם תפיסת החרות האנושית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך שאדם מסב בליל הסדר - הוא זוכר את יציאת מצרים. לא מפני שהוא זוכר הוא מספר, אלא מפני שהוא מספר הוא זוכר. מתוך שהוא מבער את החמץ ושומר על 'בל יימצא' ועל 'בל ייראה', הוא נזכר כי בחיפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והלחם לא עיכב את הגאולה אלא הגאולה האיצה כל כך עד שלא היה סיפק להשלים את מלאכת הלחם. מצוות זכירת מצרים היא כל יום ויום, ככתוב " ....תִּזְכֹּ֗ר אֶת י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג') אבל זכירתו ביום אחד, הלכה למעשה, מצה, מרור, חרוסת וזרוע, כוסות ארבע, הלל, אחד מי יודע, ועל הכל הסיפור שכולה תשובה על תמיהת הבנים "מה נשתנה" - מטעינים את הלב בסוללה המפעילה את הזיכרון של כל יום ויום בשנה כל ימי חיינו.
|
|
|
|
|
|
צבי גיל
בקטע "דיינו" הנוסח האלטרנטיבי הוא "כמה מעלות רעות לאלוהים עלינו" מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
|
|
|
רפאל בוכניק
מאז אסון ה-7 באוקטובר 2023, ניכר כי המושג "הפקרה" נחרת בשיח הציבורי כתיאור מצב המייצג את אשר פקד אותנו ביום המר והנמהר ההוא - קלות הבלתי נסבלת של ייחוס אשמת "הפקרה" לממשלת ישראל
|
|
|
הרצל ובלפור חקק
דברי הספד עם הבאתה למנוחות של המשוררת דלית בת אדם שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|