פרשת הדולרים של רבין

בעת פרסום הכתבה היה רבין ראש ממשלת מעבר, זאת לאחר שבסוף 1976 פירק את ממשלתו ושלח את ישראל לבחירות חדשות. לאחר פירוק הממשלה נבחר רבין בשנית לשמש כיו"ר מפלגת העבודה וכמועמדה לראשות הממשלה בבחירות הקרבות.

לאחר החלטתו של ברק על הגשת תביעה נגד רעייתו, הודיע רבין באפריל 1977 על התפטרותו מתפקיד יו"ר מפלגת העבודה. מאחר שעמד בראש ממשלת מעבר לא הייתה נתונה בידי רבין האפשרות להתפטר באופן רשמי ממשרת ראש הממשלה, על כן הודיע על פרישה בפועל מתפקיד ראש הממשלה והעברתו לידי שמעון פרס, יריבו המיתולוגי ומחליפו בעמדת יו"ר המפלגה.

בראיון לטלוויזיה הישראלית בו הודיע על התפטרותו, נימק רבין את החלטתו ברצונו לחלוק באחריות עם רעייתו: "הצהרתי בהזדמנויות רבות שהאחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית. אינני מוכן לכך שרק רעייתי תועמד לדין, אם אכן תהיה זו ההחלטה. אם תהיה זו ההחלטה אני אעמוד איתה ולא אסתתר מאחורי חסינות של ח"כ וכיוצא בכך... ביסודו של דבר איש בתפקיד ציבורי צריך להימדד בשני מישורים: מישור הדרך שבה הוא מבצע את תפקידו והמישור השני הוא ההתנהגות האישית. אין לי ספק שבתחום ההתנהגות האישית היה פה משגה".

לצד דברים אלו פורסמו באותם ימים (ובשנים לאחר מכן) מספר כתבות ופרשנויות, בין היתר על-ידי חושף הפרשה דן מרגלית, שגרסו כי מניעיו של רבין להתפטרות היו שונים מן המוצהר וכי נבעו מהסכמה שגובשה בינו ובין היועץ המשפטי ברק. על-פי הטענה הוסכם בין השניים כי רבין יתפטר מתפקידו ובתמורה ימנע ברק מלהורות על הגשת תביעה פלילית גם נגדו.

בראיון שהעניק אהרן ברק (אז נשיא בית המשפט העליון בדימוס) לעיתון הארץ בשנת 2009, הכחיש האחרון כי הגיע עם רבין להסכמה שכזו. עם זאת הודה ברק במפורש כי לדעתו היה על רבין להתפטר מתפקידו וכי ההתפטרות הייתה הגורם המכריע להחלטה לא להגיש נגדו כתב אישום: "אני חושב שהוא (רבין) היה צריך להתפטר. כך מתחייב מהשוויון של כולם בפני החוק. ראש ממשלה שמחזיק ביודעין 20 אלף דולר בחשבון בחו"ל, שהוא עשה בהם שימוש, בניגוד לחוק אז, הוא עבריין. צריך להעמיד אותו לדין. הוא לא יכול להיות ראש ממשלה. זו לא עבירה של מה בכך". כמו-כן סיפר ברק בראיון כי שר האוצר דאז יהושע רבינוביץ' הפעיל עליו לחץ להותיר את הטיפול בפרשה בתחום המנהלי, לחץ מולו כאמור הצליח לעמוד.

במשך שנים רבות נמנע העיתונאי דן מרגלית מלחשוף את מקורותיו לחשיפת הסיפור. מצב עניינים זה הביא להתפתחות חרושת שמועות נרחבת לגבי זהותו של המקור לידיעה, ומטבע הדברים יריביו הפוליטיים של רבין ובראשם שמעון פרס סומנו כחשודים העיקריים בהקשר זה.

לימים חשף מרגלית כיצד הגיע המידע המפליל לידיו, והתברר כי סיפור המעשה היה מקרי במידה רבה. קצין בנספחות הצבאית בשגרירות ישראל בוושינגטון ביקר בסניף הבנק המדובר, ושמע מאחת הפקידות כי ראתה את רעיית ראש הממשלה בסניף. אותו קצין חזר על המידע באוזני כמה מחבריו וכך נשמע הסיפור באירוע חברתי שערך הנספח הצבאי בו נכחה גם רעייתו של מרגלית וזו העבירה לאוזניו את הסיפור וזהות המקורות הרלוונטיים.

פרשת הדולרים סומנה בהיסטוריה הישראלית כבעלת חשיבות מכמה טעמים, ראשית הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה ראש הממשלה עזב את תפקידו בשל התנהגות לא ראויה בתחום טוהר המידות. שנית ובמישור אחר, נרשמה הפרשה כנקודה משמעותית בבניית וביצור מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי לממשלה והיותו מחויב לאכיפת החוק במנותק משיקולים פוליטיים של הממשלה.

במישור הציבורי והפוליטי היחס אל מאורעות הפרשה השתנה במידה רבה במהלך השנים. בעת התרחשותה נתפשה הפרשה כעדות נוספת, לצד פרשות נוספת (דוגמת פרשת ידלין), לשחיתות האישית והמנגנונית שקושרה למפלגת השלטון – מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י). תפישה ציבורית זו נחשבת לאחד הגורמים המשמעותיים בהפסדה התקדימי של מפלגת העבודה בבחירות לכנסת שנערכו במאי 1977 ולניצחונה ההיסטורי של מפלגת הליכוד.

לימים השתנה הזיכרון הציבורי של הפרשה ואל מול פרשות שחיתות שלטונית אחרות שהתגלו לאחר מכן, נזכרה התנהלותו של רבין כדוגמה ראויה של פוליטיקאי לנשיאה אישית באחריות בתחום טוהר המידות וכעדות מרשימה לנכונותו של איש ציבור להקריב את התפקיד הרם ביותר למען נאמנותו לרעייתו. כאמור לעיל ראייה ציבורית זאת אינה בהכרח נתמכת בעובדות המעשה.

לשינוי ביחס הציבור לפרשה ניתן ביטוי גם במעמדו הפוליטי של רבין, בשנים לאחר פרישתו מתפקיד ראש הממשלה הפך רבין, עד אז אחד הכוכבים העולים בשמי הפוליטיקה הישראלית, למנודה פוליטית, זאת על-אף שנותר ח"כ מטעם מפלגת העבודה. במהלך השנים הצליח רבין לשוב ולבנות את מעמדו הציבורי והפוליטי, מעמד בזכותו הוביל את מפלגת העבודה לניצחון בבחירות לכנסת בשנת 1992.