עבדים היינו

עבודות הכפייה בוצעו באלפי אתרים בכל רחבי אירופה, כולל במחנות שהוקמו במיוחד למטרה זו. אחד הבולטים שבהם היה נוֹיֶנְגָמֶה, השוכן בפאתי העיר המבורג. כמו מחנות רבים אחרים, גם כאן קשה לדמיין כיום את שהתחולל לפני שני דורות. הנסיעה למחנה, השוכן בין עצים על גדות יובל של נהר אלבה, עוברת בין כפרים קטנים וציוריים. מהמחנה המקורי נותרו רק חלק קטן מן המבנים – ולא אלו המזוהים לרוב עם מחנות ריכוז: המשרפה והבלוקים בהם נדחקו 700-500 אסירים. אלמלא השימור וההסברים המעולים הפזורים ברחבי השטח, אפשר היה לחשוב שמדובר במפעל נטוש – ואכן, כך החל המחנה.

נוינגמה הוקם בדצמבר 1938, כחלק ממערכת מחנות הריכוז שנועדו לכלוא את מתנגדיו המתרבים – האמיתיים או המדומים – של המשטר הנאצי. המחנה נועד להפעיל מחדש בית חרושת ללבנים, עבור מבני הציבור העצומים שתכנן המשטר להקים בהמבורג. השימוש באסירים למטרה זו לא נראה כמשהו שצריך להסתיר: עיריית המבורג וחברת DEST של הס"ס חתמו באפריל 1940 על הסכם לפיו בית החרושת ללבנים יוגדל בצורה ניכרת, תיחפר תעלה שתחבר אותו ליובל של האלבה ותונח מסילת ברזל שתקשר את המפעל לרשת המסילות הלאומית.

נוינגמה לא היה מחנה של מפעל אחד, ולמעשה הוא גם לא היה מחנה אחד. לאורך השנים הוקמו לא פחות מ-85 שלוחות שלו, כולל במספנות ובמפעלי מכונות בהמבורג ובברמן ובמפעלים בהנובר, וולפסבורג וזאלציטגר. ואילו במחנה הראשי עצמו פעלו חברות פרטיות רבות שהעבידו את האסירים, שהיו כוח עבודה זול וזמין מאין כמותו. מדי פעם נשלחו אסירים גם למשימות מזדמנות, כמו פינוי הריסות בהמבורג לאחר ההפצצות של בעלות הברית.

בסך-הכל הועברו לנוינגמה ולמחנות-המשנה 86,800 אסירים ו-13,600 אסירות. מבין אלו, כמעט רבע היו שבויי מלחמה סובייטים; 15% היו פולנים; למעלה מ-10% הגיעו מצרפת; וקרוב ל-10% היו גרמנים – בעיקר אסירים פוליטיים. 13,000 מבין האסירים היו יהודים, ש-10,000 מתוכם הגיעו אליו ביולי 1944 – חלקם מאושוויץ וחלקם במישרין מהונגריה, הקהילה הגדולה האחרונה אליה הגיעו הנאצים.

התנאים בנוינגמה היו אלו הידועים לשמצה מכל מחנות הריכוז הנאציים. האסירים הראשונים ישנו על גבי מזרוני קש שהונחו על הרצפה, ולאחר מכן נבנו 16 צריפי עץ שצוידו במיטות דרגשים בנות שלוש קומות. יום העבודה החל במסדר בשעה 4:30 בבוקר (בחורף מעט מאוחר יותר) והסתיים במסדר ערב ובכיבוי אורות בשעה 21:00. הרעב שלט ללא מיצרים בתודעתם של האסירים, שרובם קיבלו מרק חלב או תחליף קפה בבוקר, מרק דליל בצהריים ומעט לחם בערב. הקצבת המזון לאסירים הייתה ממילא מתחת למינימום הדרוש כדי לשרוד, ודאי שלא בעבודה קשה – וחלק ממנו אף נגנב בידי אנשי הס"ס.

הביגוד הבלתי-מספק, במיוחד בחודשי החורף, ותנאי התברואה האיומים גבו אף הם את מחירם. 42,900 מבין האסירים נספו – אחד השיעורים הגבוהים במערכת מחנות העבודה. לכך יש להוסיף כמובן את מעשי הרצח המכוונים במחנה ומחוצה לו. ביוני-יולי 1942 נלקחו מהמחנה ונרצחו 200 אסירים ששוב לא היו כשירים לעבודה. בספטמבר ובנובמבר של אותה שנה נרצחו 448 שבויים סובייטיים בגז ציקלון-בה במבנה שהוסב במיוחד למטרה זו. נוינגמה גם היה המקום בו הוצאו להורג מי שנשלחו אליו לשם כך בידי הגסטפו ובתי המשפט בהמבורג.

בסוף 1944 היו כלואים בנוינגמה 12,000 אסירים ועוד 37,000 במחנות-המשנה; 6,224 מהם נספו בשלושת החודשים הראשונים של 1945. האסירים שנותרו פונו ברובם בצעדות מוות החל משלהי מארס, ואלפים מהם נרצחו בדרך. ב-13 באפריל שרפו אנשי הס"ס בחיים 1,016 אסירים ממחנה מיטֶלְבָּאוּ-דוֹרָה ומהמבורג-שְטוֹקֶן, מחנה-משנה של נוינגמה. שבוע מאוחר יותר נרצחו 20 ילדים יהודים, שעברו "ניסויים רפואיים" בנוינגמה מאז דצמבר 1944. באופן טראגי במיוחד, 6,600 אסירים מצאו את מותם ב-3 במאי – ארבעה ימים לפני סיום המלחמה – כאשר בעלות הברית הפציצו את האוניות עליהן הוחזקו בנמל ליבֶּק.

יום קודם לכן הגיעו הכוחות הבריטיים לנוינגמה ומצאו מחנה ריק. היה זה אולי המחנה היחיד שהגרמנים הצליחו לפנות במלואו, וכך נחסכו מאותם חיילים המחזות הנוראים להם היו עדים חבריהם בברגן-בלזן. בהמשך החודש החלו הבריטים להשתמש בנוינגמה לשתי מטרות עיקריות: איכסון פליטים סובייטים שאמורים היו לחזור למולדתם, וכליאת אנשי ס"ס וחשודים אחרים. בדיוק שנה לאחר מכן הוצאו להורג 11 מבין 14 אנשי מפקדת המחנה שהועמדו לדין בידי הבריטים.

הצבא הבריטי פינה את נוינגמה באוגוסט 1948 וחודש לאחר מכן נפתח כאן כלא שהפעילה עיריית המבורג. המשרפה נהרסה כבר בשלהי 1946, מבני העץ נהרסו בשנת 1949, וכעבור שנתיים זה מה שעלה בגורלם של רוב מגדלי השמירה. האנדרטה הראשונה נחנכה רק באוקטובר 1953; נדרשו עוד 12 שנים ומאבק ציבורי של הניצולים עד להקמת האנדרטה העיקרית הניצבת עד היום בפאתי המחנה. אבל איש עדיין לא חשב שצריך לשמר את המקום כולו. להפך: בשנת ה-60 הופעל בית כלא שני, ובשנת 1970 - בית כלא שלישי. בשנת 1995 גם נוסף אגף לנשים.

התצוגה המתמדת הראשונה נפתחה רק באוקטובר 1981. מחאה ציבורית נדרשה כדי למנוע את הריסת מפעל הלבנים, שעמד בפני סכנת קריסה, ובשנים 1991-1985 בוצעו בו עבודות שימור. הייתה זו שוב מחאה ציבורית שמנעה בשנת 1988 הרחבה נוספת של הכלא. במאי 1991 הוקמה ועדה לפיתוח אתר ההנצחה בנוינגמה, התוכניות אושרו כעבור שנתיים ובמלאת יובל לשחרור נפתח מרכז התיעוד. כל זה נעשה בעוד שני בתי הכלא ממשיכים לפעול בשטח המחנה, למרות עוד ועוד החלטות והבטחות שהתקבלו במשך בין 1989 ל-2002. רק באוקטובר 2000 נמסר שטחו של הכלא הראשון לידי אתר ההנצחה; הכלא השני פונה ביוני 2003; עברו עוד שלוש שנים עד לפינויו של הכלא השלישי.

מפעל הלבנים הענק הוא המבנה הגדול ביותר ששרד עד היום בשטח המחנה. לצידו נותרו קטעים קטנים של המסילה ועליה הקרוניות שהובילו את הלבנים המוכנות אל הסירות שהמתינו בתעלה; מובן שאסירים הם שדחפו את הקרוניות. המבנים המקוריים האחרים הנראים בשטח הם כמה מהבלוקים בהם התגוררו האסירים (המשמשים כיום את התצוגה המרכזית של המוזאון ואת הספרייה ומרכז התיעוד), חלק מבתי המלאכה והמפעלים האחרים והמוסכים של הס"ס. המיקום של יתר הבלוקים מסומן בריכוזי חצץ; שלט הנצחה מראה היכן ניצבה המשרפה.