שמחתם של אנשי הסוכנות על פגישת טרומן-ויצמן נמשכה רק עשרים וארבע שעות, ובוודאי שהייתה קצרה עוד יותר, אילו ידעו בזמן אמת את שהתרחש. אור ל-18 במארס שלח תת-שר החוץ האמריקני, לובט, במברק, את ההצהרה המתוכננת של השגריר האמריקני באו"ם, וורן אוסטין, לשגרירי ארצות-הברית בבריטניה, בצרפת ובסין, הודיע להם שהיא נוסחה אחרי התייעצות עם שגרירי מדינות אלה באו"ם, והורה להם להעביר אותה בהקדם למשרדי החוץ, ולומר לנמענים בעל-פה, כי לדעת ארצות-הברית יש לכנס בהקדם מושב מיוחד של עצרת או"ם, שיחליט לכונן משטר נאמנות זמני בארץ-ישראל.¹

בהתייעצות בין ראשי משרד החוץ לראשי משרד ההגנה, אמר שר ההגנה, פורסטל, שארצות- הברית לא תכפה בכוח את החלוקה על תושבי הארץ, אבל היא תגן בכוח על משטר-הנאמנות. לובט, שדיווח על כך לאוסטין, העריך שהסוכנות היהודית תתנגד בוודאות למהפך האמריקני ותחזק את ידי נציגי ברית-המועצות, שיתקפו בעניין זה את ארצות-הברית.²

באותו יום הותקפה שיירת הר-טוב,³ וניצחון הערבים בקרב הזה המחיש את תבוסת היהודים במלחמת הדרכים, בסוף חודש מארס, שבגינה נסוגה ארה"ב מתמיכתה בהקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, שכן נסיגת האמריקנים הייתה פועל יוצא מן ההתרחשויות הצבאיות בארץ ישראל. ב-19 במארס, יום שישי, בשעה 3 אחרי-הצהריים, דקות אחדות לפני שעמד אוסטין להצהיר על המדיניות החדשה של ארצו, נפגש איש משרד החוץ האמריקני, סמואל קופר, עם השגרירים הערבים לאו"ם – פאריס אל-חורי מסוריה, כמיל שמעון מלבנון, ומוחמד פאוזי ממצרים – ועם נציג הוועד הערבי העליון, עיסא נחלה, וקרא באוזניהם את תקציר ההצהרה. בדוח שלו כתוב שתגובותיהם היו חיוביות.⁴

הצהרת אוסטין⁵ הפתיעה רק את נציגי הסוכנות היהודית ואת יהודי ארץ-ישראל, שהושפעו משאננותם של העיתונים העבריים. יומיים לפני "יום השישי השחור', (ב-17- במארס) הופיע בעיתון ההסתדרות "דבר", שייצג את עמדותיו של בן-גוריון, מאמר מערכת אופטימי: "לא הופר שיתוף הפעולה בין ארצות-הברית לברית-המועצות בשאלת ארץ-ישראל, וקיים רצון מצד שתי המעצמות להמשיך בו ולהעמיקו... יש בסיס לשיתוף פעולה בינלאומי רחב להגשמת ההחלטה של עצרת האומות". זאת הייתה הערכת המצב של צמרת מפא"י, ובעיקר של דויד בן-גוריון. אחרי שבועיים אמר אליהו אילת לחברי מרכז מפא"י: "לא ידענו מה עלול לקרות ביום השישי השחור. לא ידענו שזה יקרה באותו היום. כמה סימנים לפני זה נתנו דווקא יסוד להניח שהמצב הרע, שלפניו עמדנו לפחות בחודש וחצי האחרון, קצת שופר."

על הצהרת אוסטין במועצה השיב אבא הלל סילבר. הוא ומשה שרת ייצגו חליפות את הסוכנות היהודית בדיוני מועצת-הביטחון, ובאותו יום היה זה תורו (שמונה ימים לפני ההצהרה ניסה סילבר לשכנע את אוסטין שאין חלופה לחלוקה, ולא קלט את הרמזים שזרק לו אוסטין. בדוח שהגיש סילבר להנהלת הסוכנות היהודית, אחרי השיחה ההיא עם אוסטין, כתוב שהאמריקנים אינם יודעים מה הם רוצים. אנשי משרד-החוץ חורשים מזימות, אבל אוסטין אינו שותף להן, ו"אם נמשיך ללחוץ יתמידו האמריקנים בתוכנית החלוקה, כי אין לה תחליף",⁶ בתיקו של אוסטין כבר היה אז נוסח ההצהרה). עתה ב19- במארס, אמר סילבר בהתרגשות: "הרי האמריקנים טענו לא מזמן שתמיכתם בחלוקה החלטית! גם הנשיא טרומן וגם שר-החוץ מרשל אמרו שמדיניות ארצות-הברית לא השתנתה! מהי סיבת השינוי המדהים, שיגביר את האיבה בארץ-ישראל? ארצות-הברית נכנעת ללחץ הערבים, אבל עם ישראל רואה את החלטת 29 בנובמבר כשרירה וקיימת".⁷

מכל חברי המועצה תמך בסילבר רק נציג ברית-המועצות, אנדריי גרומיקו. הצעד האמריקני הזה אינו הגיוני, אמר גרומיקו, הוא מנוגד להחלטת או"ם, וקביעותיו של הנציג האמריקני אינן מקובלות על כל חברי המועצה. לפחות עלי אין הן מקובלות. לדעתי אפשר להסדיר את החלוקה בדרכי שלום.⁸

בבוקר למחרת עיין טרומן בכותרות העיתונים. במאמר-המערכת של "ניו-יורק טיימס" היה כתוב שארצות-הברית נכנעה לאיומי הערבים, שסיבת המהפך העיקרית היא אינטרס הנפט ושמכה קשה הונחתה על מדיניות החוץ של ארצות-הברית. רק אז הבין טרומן את מלוא המשמעות של הצהרת אוסטין, ואת השפעתה האפשרית על יהודי ארצות-הברית ועל סיכוייו להיבחר שוב לנשיאות. מיד קרא אליו את עוזרו, קלארק קליפורד, ואמר לו: "אני רואה בעיתונים ידיעות על ארץ-ישראל ואינני יכול להבין מה קרה, איך דבר כזה היה יכול היה לקרות! שלשום הבטחתי לחיים ויצמן שאנחנו בעד החלוקה ושלא נזוז מעמדתנו. הוא בוודאי חושב שאני שקרן". טרומן ביקש מקליפורד לחקור "איך קרה הדבר," וכתב ביומנו: "אנשים מדרגה שלישית ורביעית במשרד החוץ שיספו את גרוני". מידידו היהודי, השופט שמואל רוזנמן, שביקר אצלו באותו יום, ביקש טרומן לומר לוויצמן כי "לא היה ולא יהיה שום שינוי במדיניות לטווח הארוך, שעליה שוחחנו", בכך ביקש לקדם את פני הרעה, למנוע את פרסום פרטי הפגישה, לרבות התחייבותו.

בספר זיכרונותיו גינה טרומן את מומחי משרד החוץ לענייני המזרח התיכון, ש"התנגדו כמעט כאיש אחד לרעיון המדינה היהודית," והוסיף: "מעולם לא שכנעוני טענות אלה של הדיפלומטים, אך רצוני לומר כי בחילוקי-דעות אלה בין הבית הלבן ובין מחלקת-המדינה, בנוגע לפרשת ארץ-ישראל, לא הייתה שאלה מעולם מי מחליט החלטות, ומדיניותו של מי תוגשם... אחדים מן הדיפלומטים שלנו, כרוב הדיפלומטים הבריטים, סברו שיש לפייס את הערבים, בגלל מספרם... (ומפני) שהם שולטים באוצרות-נפט עצומים כל-כך. לצערי עלי לומר שאחדים מביניהם נטו גם להשקפות אנטישמיות". בתו, מרגרט, כתבה שאביה לא אישר את תוכנית משטר-הנאמנות, ושאפילו בזיכרונותיו לא העז לתאר את הסיפור המלא, איך הכשילוהו אנשי משרד החוץ.

בשבת שאחרי יום השישי השחור שהה שר החוץ, מרשל, בקליפורניה. טרומן טלפן אליו לסן-פרנציסקו, והורה לו להבהיר בפומבי שהצעת הנאמנות איננה תחליף לחלוקה, אלא אמצעי זמני, שנועד למלא את החלל הריק כשיפוג תוקף המנדט הבריטי. מרשל כינס באותו יום מסיבת עיתונאים בלוס-אנג'לס והסביר את הצהרת אוסטין, כפי שהורה לו הנשיא, אבל אחרי יומיים אמר לו טרומן שבעצם הוא מסכים לתוכן ההצהרה, ושהוא כעס בשבת רק מפני שלא קיבל דיווח על עיתוי? ואילו ידע מתי ישמיע אוסטין את הצהרתו, היה נוקט אמצעים כדי לנטרל את הרעש העיתונאי שבא בעקבותיה.⁹ סביר להניח שאילו ידע זאת, היה אף נמנע מלהיפגש עם ויצמן ב-18 במארס.

ב-20 במארס אמר לוׂי הנדרסון, בשיחה פרטית שתוכנה-נודע לאנשי הסוכנות היהודית, שסיבות המהפך הן העדפת אירופה המערבית על-פני המזרח התיכון, והצורך לרכז באירופה את העוצמה הצבאית של ארצות-הברית: האמריקנים הבינו שהערבים אכן מתכוונים להילחם, על כן שקלו מחדש את מדיניותם והחליטו מה שהחליטו.¹⁰

הערבים פירשו את הצהרת אוסטין כהצלחת האסטרטגיה שלהם וכאות להיעדר תמיכה בינלאומית ביהודים, והוועד הערבי העליון הודיע שלא יסתפק במשטר-הנאמנות, אלא ימשיך במלחמה עד שתקום מדינה פלשתינית אחת בכל ארץ-ישראל: "לא נסתפק בניצחונות ראשונים", כתוב בהודעתו, "נמשיך עד שנניף את דגלנו מעל כל פלשתין". הקונסול האמריקני בירושלים דיווח למשרד החוץ שהערבים האופטימיים נוטים להגביר את פעילותם הצבאית, ו"שהיהודים אומרים שהם יילחמו לבדם."¹¹ ציר בית-הנבחרים האמריקני, ליאו איזקסון, אמר שממשל טרומן בגד ביהודי ארץ-ישראל, כדי לאפשר לחברות הנפט האמריקניות להניח את הצינורות שלהן במדינות ערב. "טרומן בגד בעם היהודי, בעם האמריקני ובשלום העולם, כדי שכמה חברות נפט תפקנה רווחים מבגידתו."¹²

במאמרו "המערכה על ירושלים," כתב ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ב-1975: "חודש מארס היה תקופת השפל של כוחותינו ואולי תקופת השיא של הכוחות הערביים, ואין זה מקרה, לדעתי, שדווקא בחודש מארס נסוגה ארצות-הברית מתוכנית החלוקה וחזרה לתוכנית הנאמנות. זו הייתה פעם הראשונה, ולא האחרונה, (ש)בה קבע המצב הצבאי את המדיניות".¹³ במארס 1948 היה קצין-המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין, אחראי לחזית שבין תל אביב לירושלים, שבה נחלו היהודים תבוסות, יותר מאשר בכל מקום אחר. כאן קבע כישלונו בשדה הקרב את המדיניות; הסתרת כישלונו וכישלון חבריו יצרה בהמשך תרבות של אי-חשיפת כישלונות ואי הפקת לקחים, והם קבעו, ועדיין קובעים את המדיניות!

ביום השישי השחור השיגו הערבים את מטרת המלחמה שהציבו לעצמם, לאחר הכ"ט בנובמבר: ארצות-הברית חדלה לתמוך בחלוקה. בין סיבות נסיגתה זו של ארצות-הברית אפשר למנות את ההכנות הלקויות של היהודים לפני המלחמה, ואת מחדליהם במלחמה. גם תפקודם של הערבים בשדות-הקרב היה לקוי, והישגיהם הצבאיים היו דלים, אבל הם לא התכוונו מלכתחילה למנוע בכוח הזרוע את הקמת מדינת ישראל. פעולותיהם הצבאיות נועדו להשפיע על הממשל האמריקני, ולשם כך היה די בהרג הל"ה; בפיצוצים בבית "פלשתיין פוסט" ברחוב בן-יהודה ובחצר המוסדות הלאומיים; בפגיעות בשיירות, ובחדירת לוחמי "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל. מנהיגי היהודים לא הבינו את מלוא משמעות הקשר שבין האירועים בשדות-הקרב ובין ההתפתחויות המדיניות, על כן עמדו מול שוקת שבורה ביום השישי השחור. חודשיים לפני הקמת המדינה היהודית העצמאית נראו סיכויי הקמתה קלושים עד למאוד.
____________

בשבוע הבא יתחילו להתפרסם סדרת פרקים על קרב שיירת יחיעם, מן האסונות הגדולים במלחמת העצמאות. הפרק הראשון יהיה מבוא שהנושאים בו יהיו: התנועה הציונית נטשה את הגליל המערבי; הקמת נהריה הייתה מפעל פרטי; בתוכנית החלוקה נכלל הגליל המערבי במדינה הפלשתינית; הצבעת הכ"ט בנובמבר התקבלה כאסון בגליל המערבי; האם יישובי הגליל המערבי ימשיכו להתקיים במדינה הפלשתינית? תובנה שהגבולות לא יקבעו על-ידי החלטת או"ם, אלא במלחמה.

1. 72. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 737-741
2. שם, עמ' 742-741.
3. -18 במרץ 1948 אירע אסון שיירת הר-טוב. שיירה הצליחה להביא אספקה להר-טוב. בדרך חזרה לירושלים הותקפו על-ידי מאות ערבים מכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. שני משוריינים נלכדו ושאר השיירה הצליחה לחזור להר-טוב. בקרב נספו אחד עשר ממגני השיירה. למחרת הקרב הותקף ופוצץ בית החרושת לְמֶלֶט "שמשון". (ויקיפדיה)
4. FRUS, שם, עמ' 742.
5. שם, עמ' 744-742.
6. צבי גנין (באנגלית) שם, עמ' 166-167.
7. ת"מ 286, דברי א.ה. סילבר במועצת הביטחון 19 במארס 1948.
8 . SCOR Third Year
9. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 744-75; טרומן, שם, עמ' 166 -168
10. ת"מ 290, תזכיר ג. רופר, 20 במארס 1948.
11. FRUS – 1948 Vol. 5 pp.753: א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 22 במארס 1948.
12. מעריב, 31 במארס 1948.
13. יצחק רבין "המערכה על ירושלים", בקובץ מלחמת העצמאות, מרכז ההסברה, 1975, עמ' 43-42.