רשות השידור: סיום הפרק
אמש היינו עדים לאקורד אחרון וצורם בפרשת החלפת
רשות השידור בתאגיד שידור ציבורי חדש. פרשה זו התנהלה, במיוחד בחודשים האחרונים, כשערורייה ציבורית וכדוגמה קלאסית לאופן בו אין לטפל בסוגיה מסוג זה. כל השאלות המרכזיות הקשורות בפרשה טופלו ברשלנות, בזחיחות דעת ובניהול פוליטי ציני, בחוסר יעילות מחפיר ובחוסר התחשבות אנושית.
את הדיון בסוגי הרשות יש לחלק ל-4 תחומים: בעיות הארגון והתפעול. כיצד להפטר או לשפר את מגוון ליקויי היסוד של הרשות, בראש וראשונה הניהול. כיצד להבטיח שהשינוי יביא לתוצאות הרצויות. האנשים העובדים.
אין לי השגות עקרוניות על ההחלטה להחליף את רשות השידור בתאגיד (ארגון) חדש, כפתרון האופטימלי לבעיות התפעול של רשות שידור ממלכתית. לאחר שבמשך עשרות שנים לא מצאו הרשות והממונים עליה מטעם הציבור את הדרך - בכוחות עצמם ובמסגרת הקיימת - לתקן את ליקוייה ולהציג לציבור המממן את פעולותיה תמורה הולמת להשקעותיו, נדרש מהלך שונה.
אין לי השגה גם על הצורך לבצע ריענון אנושי בארגון, בין אם מטעמים של התייעלות וצמצום הוצאות ובין אם לשם הזרמת "דם חדש", יוזמות וגישות שיעשירו את יכולותיו המקצועיות והניהוליות של הארגון. עם זאת, לא השתכנעתי שפרויקט הקמת התאגיד הוכיח, לפחות על הנייר, שהוא יודע לממש במבנה ובאיוש החדשים את הבטחותיו העקרוניות לציבור ולנציגיו שהחליטו על השינוי.
בשני תחומים אני מוצא טעם חמור לפגם בניהול התהליך כולו עד לרגע האחרון. בפוליטיזציה הבלתי-נסבלת, בזחיחות הדעת של ההסתדרות הכללית - הארגון היציג של העובדים, ובבחינה מעמיקה של אוסף התהליכים והמהלכים שאמורי היו להבטיח החלפה מסודרת, מקצועית ואפקטיבית; וכן בהתייחסות לעובדי הרשות ד'היום.
ברור היה לכל ששינוי אירגוני מקיף יחייב גם שינויים פרסונליים. שינויים פרסונליים דרושים גם לשם צמצום ההוצאות וייעול תהליכי-עבודה משום שדינמיקה ארגונית בלתי- נמנעת מכבידה של שינויים דרמתיים עד כדי הכשלתם מכל וכל. רשות השידור אינה יוצאת דופן או יחידת סגולה בכך שהגיעה לרגע מכריע בהיסטוריה הארוכה שלה, שאיננו קל לרבים מעובדיה. עקבתי מקרוב אחר השלכות ההחלטה הממשלתית מ-1987, לסגור את פרויקט ה"לביא" והשלכותיה, בתוך כשנתיים ומחצה עזבו בעקבות זאת את החברה כ-6,000 עובדים והחברה לא חזרה יותר לפרויקט היוקרה שלה - תכנן מטוסי קרב. עוד כמחצית המספר הזה של עובדים פוטרו או הועברו לעבודות אחרות אצל קבלני המשנה של הפרויקט. בארגון עתיר עובדים ותיקים, הצורך להכינם לפרישה, למעבר למקומות עבודה חדשים או לעיסוקים חלופיים, הוא מהלך טראומטי למדי, רגיש וחשוב ביותר. דווקא כאן נכשלו כל המעורבים במתן פתרון הגון, הוגן ומכבד לעובדים. גם העובדים שגו כאשר לקראת סיום ההתדיינות הממושכת והנפתלת בנושא, מאנו להשלים עם ההחלטה וסברו בטעות שקירבתם למיקרופון בשילוב עם מאבק ציבורי נגד ההחלטות המוסמכות של הכנסת והממשלה, יסירו את רע הגזירה. רק בשוליים ייעדו את מאבקם להבטחת תנאי פרישה סבירים והוגנים לאלה שיעזבו את הארגון הישן ולא יקלטו בארגון החדש.
ולבסוף: אקט הסגירה של שידורי "מבט" אמש, היה גולת-הכותרת של חוסר היחס הראוי לעובדים. אני מבין שהרעיון היה לתפוס את "המזיקים" בהפתעה, לא מוכנים ולהנחית עליהם את הגזירה מבלי להשאיר להם ברירות. הואיל ועניין העובדים הוא בראש וראשונה שאלה של יחס אנושי, "תרגילים טקטיים מלוכלכים" אינם מציגים יחס או הבנה ורגישות, שמותר היה לצפות להם, אם לא אצל הפוליטיקאים, אזי אצל המנהלים של הארגון היוצא. מיותרת הייתה הופעתם של עובדים לשעבר כחיים יבין, שניצל את הרגע המיוחד להתחשבנות מיותרת וטיפשית עם "שנואי-נפשו" מהימין, ותוך כדי כך החזיר רבים למציאות שהייתה בין הגורמים שהביאו את הרשות אל סופה.
חוק מיסוי דירה שלישית
ככל שחולף הזמן בקדנציה של הכנסת והממשלה הנוכחיות, כך גוברת בי התחושה שכחלון הצליח לנצל קוניוקטורה פוליטית ולהתמנות לשר-אוצר, בעיקר מפני שלראש הממשלה לא הייתה ברירה אחרת, אבל טעה בגדול כאשר
ככריש ביקש לבלוע לוויתן. כחלון טעה בגדול כשסבר שמאבק הסלולריים דומה בפרטיו המרכזיים לממדי הנטל והמורכבות של משרד האוצר, בעיות הדיור בישראל ומעורבות היתר של האוצר ושלוחותיו בכל הסוגיות הכלכליות-פיננסיות שלנו. ככל שחולף הזמן, הולך ומתברר שלא רק טעה אלא הוא פשוט אינו מסוגל, חרף הסגל המקצועי המעולה העומד לרשותו, להטביע חותם ממשי ואפקטיבי על-אף אחת מבעיות היסוד, שהמפתח לפתרונן נמצא כיום בידי האוצר. כל התגבורים וההעצמות שביקש וקיבל מראש הממשלה אינם מספיקים לכך.
סממן בולט לחולשה אצל מנהיג, הוא הרצון או הצורך לקדם נושא מטעמים של יוקרה אישית. סממן נוסף הוא שגיאות חוזרות באבחון והפרדה של בעיות אמת מגחמות סרק. גם כאשר מתברר למי שעושה זאת ששגה הוא אינו חזק מספיק בכדי להניח לפופוליזם ולחזור לעיקר. בחיפוש אחרי הישגים "קלים" ומידיים, נתפס כחלון כטירון פוליטי, לסיסמאות זולות, כאשר החליט להפעיל את תוכנית "חוק מיסוי דירה שלישית". רבים הזהירוהו מפני מהלך זה והצביעו על ריבוי המוקשים, הכשלים והסיבוכים המרובים שחוק כזה מכיל בחובו. מיסוי דירה שלישית אינו אקט העומד לעצמו, הוא חלק ממציאות שוק הדיור בישראל. כשם שלו ניתן לטפל בבעיה הכוללת הזו תוך התעלמות מחלקיה החשובים, לא ניתן לעשות זאת גם בעניין חוק מיסוי דירה שלישית כרכיב בה. הקושי העיקרי איננו משפטי, הוא אופרטיבי וכלכלי. "מיסוי דירה שלישית" קשור מצד אחד למחירי הקרקע והדיור, מצד שני למחירי השכירות ולמיסוי הממשלתי הכולל בענף, מצד שלישי להעדר אפיקי השקעה סבירים עבור חסכונות הציבור הרחב שאיננו מומחה לבורסה (כושלת), ומצד רביעי משמש לחלקים נרחבים אפיק מרכזי לשמירת ערך חסכונותיו. עבור קבוצה אחרת, זו הכנסה המשלימה את הפנסיה ודמי הביטוח הלאומי הירודים, לצורך קיום רמת חיים מתקבלת על הדעת בתקופת הגיל השלישי והרביעי. בקרוב שני, אצל רוב בעלי "הדירות השלישיות", זהו מרחב התמרון באמצעותו הם שומרים על כבודם ומעמדם מול בני הדורות הצעירים יותר; וגם זה עדיין איננו סוף פסוק.
בכניסתו ה"בומבסטית" של כחלון לסוגיה זו, כשהוא רוכב על גל הפופוליזם של בני תשחורת בכנסת ומחוצה לה כסתו שפיר ו"סוציאליסטים" נאיביים אחרים, הוכיח שהוא לחוץ. מצד אחד, הוכיח שאינו מצליח לטפל באמת בסוגיית זמינות ומחיר הדיור בישראל. עוד הוכיח שהוא אינו מאמין שבכוחו לשנות את המציאות עד סוף שנת 2017, אותה קבע כשנת מבחן לעצמו. בהתעקשותו על העברת החוק בלוח זמנים בלתי-סביר ובהליך "פרטצ'י" למשעי, הוכיח חוסר הבנה ורגישות לסקטור נרחב מאוד של אזרחים בישראל שבסבירות גבוהה ייפגע מיוזמתו, ואין מדובר דווקא בעשירים הגדולים. עתה, משהחזיר בג"ץ את החוק לוועדת הכספים וקבע שחוקק באופן בלתי-הולם, חובבני, שטחי ופגום משפטית - הוצב כחלון בפינה עם אות קין פוליטי-כלכלי על מצחו. אינני בטוח שיתעשת גם לאחר "נזיפה" מתונה זו.
אם ילמד את הלקח, יטול נשימה עמוקה ויחזור אל לוח השרטוט ומערכת הקלידים בכדי לשקול מחדש את הרעיון - גם במישור העקרוני ובוודאי במישור היישומי. אם לא יעשה כן, צפוי לו מאבק ארוך וממושך בנושא, שרק יפגע במעמדו ובערכו הפוליטי-מנהיגותי לעתיד לבוא. לדעתי, התנהלותו הבלתי-שקולה של כחלון בנושא זה, מוכיחה שמשרד האוצר חזק מדי וראוי שהממשלה תחזור ותבחן את מבנהו ואת הגדרת תחומי אחריותו. הקלפים שבידיו מאפשרים בחינה ושיקול דעת זהירים יותר ומוצלחים הרבה יותר מאלה שהדגים בחוק הדירה השלישית עד כה. אבל גם אם יחליט להמשיך עם חוק רע זה, מוטב יעשה זאת טוב ונכון - כולנו עשויים לצאת נשכרים מכך.
משבר המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים בבי"ח הדסה בירושלים
הסיפור השלישי ב"טרילוגיה" עוסק גם הוא בהרבה מאוד פוליטיקה, יחסי אנוש בעיתיים, והתנהלות מנהיגותית כושלת של כל המעורבים. בעלילה מעורבים שני בתי-החולים המרכזיים בירושלים ומנכ"ליהם, שניהם לאחר משברים ארגוניים וכלכליים לא פשוטים, שניהם בתהליך של שיקום ושדרוג שטרם הושלם, שניהם עם מנכ"לים אמביציוזיים שמנהלים מאבקי יוקרה ובכורה
במערכות הרפואיות המרכזיות של אוכלוסיית הבירה המונה קרוב ל-800 אלף נפש. המאבק נסב סביב אותם מרכיבים - כסף ציבורי, שליטה ממשלתית על ההקצאות והשימוש בכסף זה, טובת כלל הציבור הנזקק לשירותי המוסדות הרפואיים והאופן בו משתבשים תהליכים ונפגע הציבור כתוצאה מתפקוד ותרבות ארגונית לקויים של הנפשות המרכזיות הפועלות בסאגה זו.
הרושם המתקבל מהדיווחים בתקשורת הוא שבין מנכ"ל הדסה, שמונה לא מכבר במטרה לשקם את ביה"ח השני בגודלו בירושלים ולהחזירו לכשירות (לאחר שהוכיח יכולות יפות כמנכ"ל בי"ח שיבא הגדול בארץ), לבין מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים, נפל סכסוך, שראשיתו מקצועי, המשכו אישי ועתה הפך לכוחני. ראש המחלקה ההמטו-אונקולוגית, קנה לעצמו שם של איש מקצוע מעולה. בחסדי שם זה רכש קבוצה לא מבוטלת של חסידים, שהתייצבו מאחריו בוויכוח נגד מנהל הדסה. ספק אם רוב החסידים הללו מבינים מקצועית את יסודות הוויכוח, אולם הואיל ומדובר במחלקה המטפלת בילדים חולי סרטן, האמון האישי בראש המחלקה, די בו כדי להפכם ל"גרופיס" מובהקים שלו. במערכת היירארכית כבי"ח ברור שהפוסק האחרון בשאלות ארגון, תקציב, מינויים והקצאת אמצעים הוא מנכ"ל המוסד.
מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית, מתוך אמון מוחלט בצדקת עמדתו ואולי גם מתחושת שליחות, לא מצא את הדרך הנאותה להגיע להבנות עם מנכ"ל המוסד. במקום לגייס לעזרתו את הגורם הממונה על המוסד, משרד הבריאות, החליט ל"שבור את הכלים" בדרך של התפטרות מהמוסד, פניה לבי"ח שערי-צדק ובניסיון משותף עם מנהלו להעתיק - "מסיבות ענייניות כמובן" - את המחלקה, שעיקר נכסיה הוא הסגל הרפואי והידע שנצבר, לשערי-צדק. ברור שזהו הליך בלתי-מתקבל על הדעת, בלתי תקין ופוגע אנושות בבית החולים הדסה.
סדרת מהלכים זו הרעילה את הבארות בין כל הנוגעים בדבר. דומה שכל אחד מהמעורבים ראה את האינטרס הספציפי שלו לפני כל דבר אחר, וכולם יחד שכחו לראות את התמונה הגדולה - מערכת הבריאות הציבורית. מערכת ציבורית נשענת על "חוקי המשחק" שאמורים לשקף את כלל האינטרסים בה, על-מנת שהציבור כולו יהנה משרותיה ומן הכספים שהושקעו בה, במתקניה ובהכשרת עובדיה. אינני יודע לפסוק באיזו מידה, בראיה ציבורית-רפואית רחבה, העברת המחלקה ההמטו-אונקולוגית מהדסה לשערי-צדק משרתת את טובת הציבור כולו (לא מצאתי בתקשורת התייחסות לסוגיה זו). עניין זה חייב היה להיבדק ע"י הגורם הממונה על מערכת הבריאות הציבורית - משרד הבריאות. מהתיאורים "הדולפים" בתקשורת מהסכסוך המתמשך ומתעצם, הרושם המתקבל הוא שמשרד הבריאות ושר הבריאות נרדמו בשמירה. שהרי גם אם לא פנו אליהם הניצים שיתערבו בסכסוך, עצם קיומו והחרפתו לא נעלמו מעיני המשרד. אם נעלמו מעיני המשרד, הבעיה של תפקוד השר ומשרדו חמורה הרבה יותר.
העברת הנושא לערכאות משפטיות בטרם מצא משרד בריאות זמן להידרש לו, נראית חמורה עוד יותר. אני מוצא טעם לפגם והתנהלות בלתי קולגיאלית ובלתי-אחראית גם בהתנהלותו של בי"ח שערי-צדק, שהרי אין להעלות על הדעת שמנהלי מחלקות, טובים ככל שיהיו ינהלו את בתי החולים שלנו באמצעות תרגילים של "הורדת ידיים", גניבת עובדים וידע והכשלתם של מנהלי מוסדות רפואיים אחרים. אם המעבר נחוץ, מועיל ומשרת את הציבור, יש לעשותו בדרך מסודרת ובפיקוח משרד הבריאות, לאחר בחינה יסודית של כל ההיבטים.
אם המעבר הוא גחמה של שחקן זה או אחר או אפילו של מספר שחקנים, כאשר השיקול הציבורי נזנח ומושלך לקרן זוית, אין להתיר זאת. עם כל ההבנה לעמדתם של הורי הילדים החולים, השיקול איננו יכול להיות רק המצב הקיים, הוא חייב לקחת בחשבון גם את השיקול הכללי ואת הטווח הארוך.
לדעתי, התנהלות הכנסת והממשלה בנושא זה, מחפירה.
שר הבריאות הוא הנוכח הנעדר הבכיר ביותר והכושל ביותר בכל הפרשה. ראוי שיופסקו ההליכים המשפטיים. מנכ"ל משרד הבריאות שהוא איש מקצוע בתחום הרפואה יטול על עצמו לבחון את המצב ולהציע דרך פעולה תוך זמן קצוב, הממשלה תידרש לנושא אד-הוק לקביעת מדיניות זמנית, עד לסיום מזורז של בדיקה מקצועית-ניהולית על-ידי נציבות שירות המדינה ומשרד הבריאות. תוצרי הבדיקות יקבעו בתקנות מסודרות את אופיים וטיבם של ההליכים שיש לפעיל במקרים דומים, במערכת הבריאות הציבורית ובמערכות ציבוריות אחרות הממומנות על-ידי הציבור וחייבות לו תמורה הוגנת. בינתיים ימשך המצב הקיים ללא שום שינוי.
