נמאס לטחון מים

ביקורו המתוכנן של טראמפ באזורנו, חוזר ומעלה ענני אבק סמיכים בתקשורת הישראלית. כל חזאי העבר ונביאי האפוקליפסה ממהרים לקרצף את החלודה ממאמריהם העתיקים ומניירות העבודה המאובקים והשחוקים, ולחזור בבהילות אל ערוצי השידור בכדי לנסות ולמכור את מרכולתם הישנה והממוחזרת לעייפה.

איש אינו יודע מה יוליד יום אצל טראמפ. כמנהל מו"מ מדופלם מהתחום העסקי, הוא שומר את קלפיו העיקריים קרוב לחזה ואפשר שגם במהלך ביקור זה לא יחשוף אותם במלואם. אחד המאפיינים החשובים בדרך עבודתו של טראמפ, הוא שאינו מאמץ, כפשוטם, ערכים ומושגים ארכיאולוגיים, אלא מחפש נתיבים חדשים. מי שמחפש חידושים מוצלחים ורלוונטיים, חייב ללמוד היטב את העבר ואת הסביבה בה הוא מתעתד לפעול. מו"מ מדיני למי שאינו בא מתחום היחב"ל והפוליטיקה הבינלאומית, זו עבודה רבה. בביקור הקרוב ילמד טראמפ טוב יותר: מי הנפשות הפועלות מולו באזור; מה יחסי הגומלין ביניהן - בנפרד בעולם הערבי, ובנפרד בישראל; מה האילוצים העובדתיים בשטח; אילו מהלכים או ציפיות נמצאים בתחום הנטל שהוא מוכן ליטול על עצמו לעומת אחרים שאינם סבירים מבחינתו. מכל המידע הזה יצטרך לעצב מדיניות ריאלית. אם יתפתה לחזור על שגיאות העבר - חבל על הזמן של כולנו.

לכן, מה שנדרשת ישראל לעשות כיום, הוא להביא לידיעת הנשיא האמריקני את: המציאות הביטחונית כפי שהיא רואה אותה; את הקווים האדומים הביטחוניים והלאומיים שלה; את מתכונת הדיונים שהיא מוכנה להם, לשם בחינה מחודשת של הסיכויים להסדר אזורי בשלבים שיוביל להסכם שלום אמיתי ומלא עם ערבויות בשטח. היא איננה צריכה למצוא חן בעיני הערבים שחזקה עליהם שיעשו את שלהם. אל לישראל לנסות ולהבין את מניעיהם או שיקוליהם ואל לה לבנות גישה גזורה על פיהם. הערבים יציגו את עמדותיהם טוב ממנה. תפקידו של טראמפ כמתווך ומנהל-על של התהליך, הוא למצוא את הדרכים, השיטות והאמצעים שבעזרתם יוכל לגשר על הפערים בין הכוחות הניצים, דבר שעד כה לא הצליחו לעשות כל המתווכים לפניו. בסוג המו"מ העומד על הפרק, אין משחקים "בנדמה לי" ואסור השימוש המניפולטיבי בשיטת ה"סמוך, יהיה בסדר" המקובלת; זהו דיון בעתידה של המדינה היהודית הקטנה והיחידה בעולם. יש לזכור שבין אם יהיה הסכם ובין אם לאו, כל הסיכונים הגדולים ישארו במגרש שלנו.

בין הפרסומים הרבים של תחזיות, תוכניות, הצעות, הצעות לנאומים והצהרות שראיתי בתקשורת בימים האחרונים, בחרתי במאמר של עמי דור און, "הנאום שביבי לא ישמיע"¹, בכדי להמחיש הדברים שכתבתי לעיל ולהצביע על החלטות האמת שיש לשקול מול התהליכים המתהווים וכפונקציה של התפתחותם.

אני מאמין שנתניהו פיקח הרבה יותר ממה שמיחס לו דור און. רוב החלק הפותח של הנאום ההיפותטי שהוא מציע לנתניהו לקראת ביקורו של טראמפ, נאמר כבר במקומותינו עשרות ואולי מאות פעמים; הוא מיותר ואין צורך לחזור עליו. לציונים הוא בוודאי מיותר ולאנטי-ציונים הוא סתם משעמם וצבוע.

הבעיה איננה הטפת מוסר או הבעת נכונות למו"מ, מפני שאיש איננו מתנגד למו"מ, לפחות לא בישראל. אם הערבים מתנגדים למו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, האתגר בעניין זה ניצב לפתחו של טראמפ וישראל אינה צריכה לשלם על כך דבר.

הבעיה גם איננה יסודות הסכסוך; מותר להניח שגם עובדה זו ידועה היטב לטראמפ, לעוזריו ולכל מי שמעורב בפעילות המדינית שבשמה מגיע לכאן הנשיא. מאידך-גיסא, מכון ממר"י² מירושלים, מפרסם תרגום מדבריו של אבו מאזן בביקורו האחרון בהודו, ותקציר הדברים קובע - כמה צפוי ולא מפתיע - שלדעת אבו מאזן שורש "הנכבה" בסכסוך הוא הצהרת בלפור ולא התוקפנות הערבית כפי שמעידה ההיסטוריה. לדידו הסדר שלום יכון רק אם יכלול את זכות השיבה ופיצויים לפי החלטת האו"ם 194. זהו תרגיל מעניין של אבו-מאזן 5 דקות לפני "השעה 1200", שעשוי (ואולי מיועד) להעטות קשיים חדשים על הידברות בכלל ועל קידום הסכם בפרט, אלא אם יוריד אותו הנשיא האמריקני "מן העץ" על הסף.

נותרת על-כנה השאלה השלישית שבה מטפל דור און, שכך הוא מנסח אותה: "השאלה שכל אחד מאתנו - חילונים, חרדים ודתיים-לאומיים, כמו גם אנשי המרכז והשמאל - חייב לשאול את עצמו... מה הדרך הנכונה להגיע לשלום...".

אני חולק על מהות השאלה וניסוחה, מפני שבניסוח כלולה הנחה "משתמעת" שקיימת נכונות ערבית לשלום, והבעיה היא רק ניתוב התהליך. לדעתי, השאלה האמיתית העומדת בפני הציבור הישראלי, אם יוותר על העלאת הגרה מתמול-שלשום, נחלקת לשלושה סעיפי-משנה:

א. האם אנו מסכימים שהעוינות הנמשכת כבר למעלה מ-120 שנים כלפי התיישבות יהודים כלשהי בארץ-ישראל, היא הצהרת בלפור, ה"נכבה" או תירוץ ערבי אחר שבא לטשטש את ההיסטוריה; ולחלופין: אנו סבורים שהבעיה האמיתית היא אי-השלמה ערבית עם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית³ ולמדינת לאום יהודית ריבונית "במרחב הערבי של המזרח התיכון"?

תשובתי: הסכסוך הוא תולדה של אי-השלמה ערבית עם זכויותיו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארץ-ישראל.

ב. האם ויתורים ישראלים, על-רקע ניסיון העבר והכרת המנטליות ותרבות ההתפשטות הערבית המעוגנת בקוראן, יביאו להשלמה ערבית בנושאים שבסעיף הקודם?

תשובתי: לא נשיג בדרך הוויתורים והפגנת חולשה הכרה ערבית אמיתית ויציבה. הכרה ערבית כזו תהיה תמיד על תנאי, מניפולטיבית ותלויה בעוצמתה הכוללת של ישראל. מאחר שזו תהיה מראית-עין זמנית, היא תחפש הזדמנויות להשתחרר מהמחויבות ולחתור למטרת-היסוד המוגדרת בז'רגון הערבי: "חיסול התוקפנות וההתפשטות הישראלית".

ג. היה ותיכון השלמה ערבית עם מדינה יהודית ריבונית במרחב (מהפך מושגי דרמטי), האם תוכל ישראל להרשות לעצמה, בין היתר, על-רקע המצב הנזיל באזור והמאבקים הפנים ערביים והפנים איסלאמיים, לסמוך על הבטחות ערביות, שביסודן נסמכות על החלפת "חומר" - גבולות ביטחון, "ברוח" - ניירות-הסכמה כאלה ואחרים? האם אנו מוכנים לסמוך על ערבויות שיכולים הערבים להציע בנסיבות הקיימות כיום באזור לקיום התחייבותם, או שזו הרפתקנות מסוכנת?

תשובתי: אין לבצע מישכון של העתיד הלאומי ע"י החלפת "חומר" - גבולות ביטחון וסידורי ביטחון המבטיחים יכולת הגנה עצמית אפקטיבית, "ברוח" - ניירות הסכמה שאף פעם לא עמדו במבחן המציאות, לא באו"ם ולא במסגרות אחרות. הא-סימטריה הישראלית-ערבית אוסרת עלינו נטילת סיכונים מסוג זה שהם ברמה של סיכונים קיומיים.

לסיכום: אין סיבה או צורך לטחון מים ד'אשתקד: לא כלפי עצמנו, לא מטעמים של פוליטיקת-פנים הזויה ולא כלפי העולם. העמדה הנכונה היא זו שהציגה ישראל בעבר: מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים - כן; הסדר אזורי - מועדף; חלוקת ארץ-ישראל בין התנועה הלאומית הערבית לתנועה הלאומית היהודית על-פי עקרונות הצהרת בלפור שאושרה על-ידי חבר הלאומים; מדינה ערבית בעבר הירדן המזרחי ומדינה יהודית בעבר הירדן המערבי; עקרונות ההסדר: הדדיות, הכרה, גבולות ביטחון, ערבויות ריאליות, הסדרי מימוש בלוח זמנים סולידי, התקדמות לפי אבני-דרך, מנגנוני בקרה ופיקוח והשתתפות מוסכמת של גורמים בינלאומיים בתהליכי היישום.

מאחר שכל פתרון אחר טומן בחובו סיכונים קיומיים לישראל אך לא לערבים, רק בקיום עקרונות אלה קיים פוטנציאל ממשי להסכם.

היה ויתברר שמדובר בבלון פוליטי ולא בשינוי יסודי של המציאות האזורית, על ישראל להתחיל ביישום חד-צדדי של האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה. החלטה עקרונית זו חייבת לעמוד ברקע הכניסה למו"מ ובמהלכו.