שי ניצן ורז נזרי ראויים לשבח על ההנחיה החד-משמעית שהוציאו השבוע למשטרה: יד קשה כלפי מי שפוגעים, אפילו מילולית, בחיילים חרדים ובעוסקים בגיוסם. יש כבר אלימות פיזית כלפי החיילים והמגייסים, יש כבר הסתה פרועה שמגיעה עד לשריפת בובות ושאלה האם מותר לרצוח אותם, בקיצור: אנחנו מצויים פסע אחד בלבד לפני שייעשה ניסיון, שעלול גם להצליח, לרצוח מישהו מהם. חד וחלק.

הלשון בה נעשה שימוש כלפי החיילים החרדים וכלפי הפעילים לגיוסם היא הקשה והחריפה ביותר הקיימת בלכסיקון הדתי: "שלוחי שלטון הכופר והרשע", "צבאם הטמא והמשוקץ", "העבירו אלפים ורבבות לשמד", "ציידי הנפשות", "ולבן ביקש לעקור את הכל", "האינקוויזיציה הציונית", "בגידה מחרידה" – וזה רק מדגם קטן. בכלל לא משנה האם מדובר בקומץ או בקמצוץ; כדי לרצוח מספיק חמום מוח אחד, שאותו מלעיטים מדי יום בדברי השטנה הללו, שכולם מדברים על מציאות של סכנת נפשות.

לכן, חשוב ביותר שההנחיה של ניצן ונזרי למפכ"ל רוני אלשיך תבוצע במלואה, ללא כל היסוס. במקביל, יש להקדיש מאמץ – וזה מאוד לא פשוט – להגיע אל ראשי המסיתים, אל מי שמדפיסים את הדברים הללו, ולכלוא אותם. את הנחש הזה צריך לגדוע הן מראש והן מהזנב, לפני שיכיש בצורה קטלנית.

בהרצאה מרתקת בתיקון ליל שבועות שערכה לשכת עורכי הדין, דיבר השופט ניל הנדל על ספקות מול מציאות במשפט העברי. הנדל הציג שורה של דוגמאות מתחומים מגוונים: ממונות, כשרות, ברית מילה, אישות ופלילים. והיה לו גם לקח מוסרי בסוף הדברים. הנה מקצת מן המקצת.

דוגמה ראשונה: אדם קנה בשר באחת מתשע החנויות שבאותו רחוב, כאשר שמונה כשרות ואחת לא; אסור לו לאכול אותו, מחשש שהבשר טרף. אבל אם אדם אחר ימצא חתיכת בשר באותו רכוש, מותר לו ללכת אחרי הרוב. הסיבה: אצל הראשון הספק הוא במעשהו-שלו, בעוד שאצל השני הספק הוא רק בגוף הבשר.

דוגמה שנייה: אחרי השואה השתמש הרב משה פינשטיין בשורה של סיבות לקולא כדי להתיר עגונות, למרות שלכאורה התסבוכת הייתה בלתי ניתנת לפתרון. דוגמה שלישית: הלכה ידועה ולפיה אם פלוני ניצב מעל גופתו של אלמוני בתוך מערה ובידיו סכין נוטפת דם – לא די בכך כדי להרשיעו ברצח. ודוגמה רביעית: כיצד ייתכן ששלושה ילדים ייוולדו לאותה אישה בתוך 40 דקות ובריתות המילה שלהם יתפרסו על פני שלושה ימים? – כאשר מדובר בערב שבת, והשני מביניהם נולד בין השמשות, דהיינו קיים ספק האם מדובר ביום שישי או בשבת.

הנדל הסביר, שאין זה מקרה שלא קיים קו הלכתי אחיד לפתרון התחבטויות אלו. ההלכה מכירה בקיומו של הספק, והיא מפעילה בכל מקרה שיקולים של ערכים מתנגשים. כאשר יש להתיר עגונה – משתדלים להתיר את הספק; אך כאשר מדובר בהוצאתו להורג של רוצח – רוצים ודאות מוחלטת. והלקח המוסרי: כאשר יש לנו ספק בנוגע למעשיהם של חברינו – לדון אותם לכף זכות, כי ייתכן שאיננו רואים את כל התמונה ואיננו יודעים את כל הנסיבות.

עמדתי בזמן אמת על התהיות שנותרו מדוח נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן, בנושא יחסיה של הפרקליטות עם המכון לרפואה משפטית. מאחר שהדברים נכתבו באריכות בתחילת השבוע, נזכיר אותם בקיצור בסופו.

בחשד החמור ביותר להתערבות של פרקליט בממצאי חוות דעת פתולוגית, קבע רוזן שלא הייתה התערבות כזו – למרות שהתיאור העובדתי שלו-עצמו מלמד את ההפך. כנ"ל לגבי פנייה של פרקליט לפתולוג בנוגע לסכין שנמצאה בזירה ואי-התאמה לפצעי הקורבן. לא ברור כיצד הגיע רוזן למסקנה שרופאי המכון הפתולוגי היחיד בארץ מהווים מלכתחילה עדי תביעה, במקום לקבוע שהם חייבים להיות עדים מומחים אוביקטיביים. ההיתר שנתן רוזן לפרקליטות להמשיך לדבר ללא מגבלה עם המכון, לצד המלצה שאולי תיושם ואולי לא בדבר חובת תיעוד מגעים אלו, מבטיחה שהשיבושים יימשכו. ורוזן גם החליט משום מה להסתפק בתיעוד – שיכול להיעשות בדיעבד – במקום לדרוש שהמגעים יהיו רק בכתב.

ההססנות הזאת, שאינה מתאימה לרוזן שהכרנו במשפט הולילנד, מעוררת תמיהות, מאכזבת מאוד ובעיקר מוליכה לתוצאות מסוכנות. הפרקליטות עלולה להסיק – ואולי בצדק – שיש לה עסק עם נציב חלש, שאינו מוכן/רוצה/מסוגל להתעמת איתה. מאחר שזו הייתה הביקורת המערכתית האחרונה של הנציבות, מדובר בפספוס אדיר שלא ניתן לתקן אותו. במצב הזה, מוטב לסגור את הנציבות. חבל על הכסף ובעיקר חבל על העמדת הפנים, שרק תאפשר לפרקליטים להתהדר בביקורת שאינה ביקורת ובפיקוח שאינו פיקוח.

מגיע יישר כוח לשופט חנן מלצר, ולצידו לשופטים אורי שהם ונעם סולברג, על ההחלטיות שלהם בנושא מיכל האמוניה. אותן מחמאות מגיעות לשופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ג'אדה בסול, ולשופטת המחוזית תמר שרון-נתנאל. שתי השופטות ושלושת השופטים חתכו בצורה פסקנית, מהירה וחד-משמעית: המיכל מסוכן, בלתי חוקי ויש לפנותו. לא בעוד שלוש שנים, לא בעוד שנה ואפילו לא בעוד חצי שנה. חודשיים נותרו, וזהו.

הפרשה החמורה הזאת, בה חייהם של רבבות ישראלים היו בסכנה מתמדת, היא דוגמה לכך שלעיתים אין מנוס מהתערבות משפטית. חיפה כימיקלים ידעה לפחות מאז 2014 שהזמן הולך ואוזל, לא עשתה כלום – ואז שלחה לרחובות את עובדיה להפגין נגד הממשלה שכביכול מקפחת את פרנסתם. המשרד להגנת הסביבה גרר את רגליו ולא מילא את תפקידו, ועיריית חיפה אומנם הובילה את מהלך הסגירה, אבל גם לה נדרשו לא מעט שנים.

מהרגע שהעניין הגיע לבתי המשפט, קיבלנו הכרעה סופית בתוך פחות מחצי שנה, כולל אמירותיו הברורות והחד-משמעיות של מלצר בנוגע לזהות האחראים למחדל. מערכת המשפט שלנו סובלת מסחבת, לפעמים החלטותיה מעוררות ביקורת – אבל במקרה הזה היא פעלה למופת וייתכן שאף הצילה חיי אדם.

אני מתקשה להבין מדוע בית הדין הצבאי לערעורים לא רוצה להכריע בעניינו של אלאור אזריה ומבקש מהצדדים ללכת לגישור. זהו מקרה בו נדרשת אמירה ברורה וחד-משמעית: מתי מותר לירות, מתי אסור, מה מהווה פעולה ראויה לשבח, מה מהווה פשע. משפטים בעלי הד ציבורי רחב הם ההזדמנות לבתי המשפט לשלוח מסר. דווקא בשל הרעש התקשורתי (המאוד-מאוד-מוגזם) סביב משפטו של אזריה, חשוב שהוא יהווה אבן דרך. זה לא המקום להיסוס, זה לא המקום לעסקות.

על-פי הפסיקה העובדתית של בית הדין הצבאי, מה שביצע אזריה היה למעשה רצח. עד היום לא הבנתי מדוע הוא הועמד לדין רק על הריגה. ואחרי זה הוא יוצא בעונש מגוחך של 18 חודשי מאסר; על קבלת שוחד בכמה רבבות שקלים בעיריית נשר נפסק עונש כפול. ערכאת הערעור כמעט ואינה מתערבת בממצאים עובדתיים, ולכן לא יהיה זה הימור פרוע לשער שההרשעה תישאר בעינה. ואילו העונש הוא כה נמוך, עד שלכאורה יש מקום לקבל את ערעורה של הפרקליטות הצבאית ולהחמיר בו.

ועוד הערה. יורם שפטל הביא לכך שהעיתונאי ניצול השואה נח קליגר יורשע בהפרת כללי הסוב-יודיצה, בשל פרסומיו הרבים בזמן משפט דמיאניוק בהם טען לאשמתו של הפושע האוקראיני. כעת שפטל עצמו מנהל את תיק אזריה בתקשורת, מול כל מצלמה ומיקרופון אפשריים. מה שמלמד, שגם הצביעות נמנית על סגולותיו.

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, אין הסדר בין אליעזר פישמן לבין נושיו ולא בטוח שיושג כזה. בכל מקרה, על דבר אחד צריך לעמוד: קבלת תשובות ברורות לשאלה כיצד נוצר חוב בן עשר ספרות. המנהל המיוחד יוסי בנקל טוען שמדובר ב-4 מיליארד שקל, פישמן טוען שזה "רק" מיליארד וחצי, אך השאלות הקשות ממש לא תלויות בסכום המדויק.

בדקה הראשונה של הדיון הראשון בתיק, ב-29 בספטמבר אשתקד, פנה הנשיא איתן אורנשטיין לפיני רובין, המייצג את בנק הפועלים, ושאל: איך נתתם לו עוד כסף? רובין סבור עד היום שהשאלה לא הייתה במקומה, אבל מבחינה ציבורית – אין ספק שאורנשטיין שם את האצבע על הנקודה החשובה ביותר. עם כל ההבנה לכך שבנקאות משמעותה סיכון כספי, ועם העובדה שמדובר בחוכמה בדיעבד – לציבור מגיעות תשובות, כי הציבור הוא שמשלם. מחיקות הענק של הבנקים מתגלגלות לריביות ולעמלות שהם גובים מהלקוחות האחרים ולשערי המניות שלהם, והחוב של פישמן לרשות המיסים פוגע במישרין בכולנו.

בהקשר הזה חשובה התנהלות פסקנית מצידו של אורנשטיין. גם אם יהיה הסדר נושים שיושג מחוץ לכותלי בית המשפט, עליו לבקש תשובות ועליו לאפשר חקירות עתידיות של פישמן כפושט רגל. לא רק בגלל שחייבים לדעת מי היו האחראים, אלא גם ובעיקר כדי להקטין את הסיכוי שהתנהלות כושלת שכזו – ואני מתבטא בלשון המעטה – לא תחזור על עצמה.