אין לי מושג אם נתניהו אשם או לא אשם, חשוד או לא חשוד, בכל הפרשיות המתפרסמות בתקשורת. גם לנתניהו מגיעה חזקת החפות כל עוד לא הוכח אחרת. יש לאפשר לרשויות אכיפת החוק והמערכת המשפטית לעשות את עבודתן עד תום. אלא שלטנגו דרושים שניים. נתניהו החליט לאמץ אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה מזה תקופה ארוכה מאוד: להסית נגד התקשורת ביודעו עד כמה בקרב מצביעי הליכוד והימין היא שנואה, לתקוף במרומז את רשויות אכיפת החוק כדי להטיל פחד ומורא ומאידך להשניא אותן עוד יותר בקרב אותו קהל של הימין והימין הפונדמנטליסטי, בתקווה שהלחץ הציבורי יוריד את העננה שמעל ראשו והוא יוכל לטעון שאין לו כל אחריות למה שנעשה או לא נעשה במשרדו פנימה, במרכז העצבים של השלטון. התדרוכים שנתניהו עורך לשריו והח"כים מן הליכוד הם הרבה יותר סובייטיים מאשר טענותיו כלפי המניפולציות כביכול של התקשורת. אלה חייליו בשדה הקרב הפוליטי, מאוחדים ומוכנים להסתער כדי לשמר את המצב הקיים וליהנות מהשמנת המשובחת שנפלה לידיהם.
ההתנהלות הזו של נתניהו וחבריו, כולל חבריו ידידיו מן הימין הרדיקלי,
הבית היהודי למשל, מלינים כל הזמן על חוסר יכולתם למשול. משילות היא שם המשחק. ברור שאין זה נכון שאין ביכולתם למשול. הבעיה היא שהם רוצים למשול לפי סטנדרטים זרים לחלוטין למשטר דמוקרטי ראוי לשמו. ומהם אותם סטנדרטים: פגיעה אנושה בבית המשפט העליון; חוקים שנועדו לצמצם כל פיקוח ומעורבות של גורמים רגולטוריים שאינם פוליטיקאים; מינוים של יועצים משפטיים במשרדים השונים רק לפי התאמתם לדעות השר; הנהגת צנזורה על מחזות, סרטים, וסגירת תחנות רדיו בלתי אוהדות את השלטון, ובכלל הכפפת התקשורת כולה למשרד ראש ה
ממשלה; הלבנת מעשים בלתי חוקיים מצד מקורבים לשלטון על-ידי חוקים הזויים. בעיני נתניהו וחבריו זו משילות "אמתית". ברור שהמדובר כאן בתפיסת עולם עקומה, בלתי דמוקרטית בעליל. למרות זאת, הרי השלטון נבחר כדי למשול, לטוב ולרע. אם כך, הרי שאין כל אפשרות להפריד בין משילות לבין אחריות, אישית ומיניסטריאלית. לא ייתכן ששר יבקש למשול, ינהיג מדיניות, ימנה את אנשיו הקרובים ביותר, ואם כל אלה יקרסו ביום מן הימין, יבוא השר ויטען לחוסר אחריות, חוסר אשמה בנעשה במשרדו. רק בסוג של רפובליקת בננות ניתן לשמוע את הטענות המופרכות והמטופשות הללו. לדאבון הלב, אנו שומעים אותן מדי יום מפי אנשי נתניהו וחבריו, וגם הוא עצמו.
ניגוד עניינים
נשליך זאת למתרחש כיום במה שמכונה פרשיות נתניהו או פרשת הצוללות, פרשת בזק, וכד'. ונתחיל דווקא מן הסוף. רק לפני ימיים פורסם דוח מבקר מדינה על משרד התקשורת בתקופת היותו של ראש הממשלה גם שר התקשורת בפועל. וכך נאמר, בין היתר:" מלכתחילה לא דווח על זיקה חברית בין רה"ם לבין גורם מרכזי בתחום התקשורת; רה"ם שימש בתפקיד שר התקשורת מנובמבר 2014, והיה מעורב בפועל בכמה נושאים המשפיעים במישרין או בעקיפין על בזק (עד לתחילת בירור נושא ניגוד העניינים); בפני משרד המשפטים לא עמדה תמונה מלאה בנושא היקף העיסוק של רה"מ בנושאים הקשורים לחברת בזק;
בתשובה שניתנה מטעם רה"מ למשרד המשפטים לפני גיבוש ההסדר לא היה כדי לשלול את קיומן של שיחות בין רה"מ לבין מר אלוביץ, הנוגעות לנושאים שבהם היה מעורב רה"ם במסגרת תפקידו כשר התקשורת בתקופה שקדמה לבירור נושא ניגוד העניינים". ואני שואל שאלה פשוטה: מי נושא באחריות לליקוי החמור הזה עליו מצביע
מבקר המדינה? לא שר התקשורת עצמו, קרי ראש הממשלה? הרי נתניהו עשה הכל כדי שבהסכם הקואליציוני יהיה סעיף בו כל השותפות מסכימות שרק הוא, נתניהו יעשה כראות עיניו. כך כותב המבקר: "בהקשר לבחינת החלטות שהתקבלו לפני גיבושו של הסדר ניגוד העניינים,
יש לתת את הדעת אף על עצם הכללתו של הסעיף המתייחס לשוק התקשורת בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין הסיעות המרכיבות את הממשלה הנוכחית. נוסח הסעיף עלול לעורר קושי מיוחד בנסיבות שבהן נלמד בדיעבד כי בעת חתימת ההסכם לעומד בראש סיעת הליכוד ובראשות הממשלה הייתה זיקה לגורם מרכזי בתחום התקשורת". ושוב נשאלת השאלה מי אשם בליקוי הזה אם לא העומד בראש המשרד? נתניהו לא מוכן לקבל את המשוואה הזו שמשליות שווה גם אחריות. אגב, עניין לא חדש כלל. כל תגובותיו לדוחות מבקר המדינה זהות לתגובה שלו לדוח האחרון: שמאלנים, עוכרי ישראל, רוצים להוריד אותי בכוח, וכד'. שטויות.
אנשים קרובים ביותר בלשכתו של נתניהו נמצאים כיום בחקירות אינטנסיביות בגלל חשדות חמורים ביותר. סגן ראש המל"ל, עורך דינו הפרטי למשימות פנים ישראליות שהוא גם קרוב משפחתו והוא אורח רצוי באקווריום, פקידים נוספים, וכד. אם כל אלה לא פעלו כמצופה מהם בעת שנתניהו מינה אותם ולא מישהו אחר, מי נושא באחריות למה שמיוחס לאנשים הללו, במידה יתברר שאכן עברו עבירות חמורות? ברור שנתניהו. אגב, על-פי חוק יסוד הממשלה וחוק יסוד הכנסת, ראש הממשלה נושא באחריות עליונה על כל מעשי ממשלתו. לממשלה גם אחריות קולקטיבית אך לא רק אלא גם אחריות אישית, מיניסטריאלית, של כל שר ושר, וודאי של ראש הממשלה.
הניסיון שלנתניהו לברוח מאחריותו למה שנעשה בסביבתו, גם אם המעשים נעשו על-ידי אנשיו הקרובים ביותר, לא יצלח. האסטרטגיה של הסתה, שיסוי, דה-לגיטימציה של מוסדות השלטון ושל התקשורת לא תוכל להצליח לעד. עם זאת, בהכירי את החברה הישראלית, אין לי אמון מלא שנראה שינוי בקרוב.