|   15:07:40
דלג
  יוסי דר  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

חסינות שופטים ומשחקי מחבואים

23/09/2005  |   יוסי דר   |   מאמרים   |   תגובות

ושוב אנו עדים לכך, שכאשר שופטי בית המשפט העליון אמורים לדון בעניינים הנוגעים לעצמם, הם נוטים לאבד את העשתונות.

הציבור יכול לזעוק עד לב שמים, אבל כאשר בית המשפט העליון מחליט שלא מתאים לו לדון בעניין מסויים - בוודאי עניין הנוגע לשופטים עצמם - הוא לא יבחל בשום תרגילים ומעשים משונים, ובלבד שלא יטפל בעניין עצמו. ואם צריך לטמון פסק דין במגירה חשוכה, ולא להביאו לידיעת הציבור - לרבות לציבור השופטים בערכאות הנמוכות - גם זה כשר. ואם הציבור יאבד את שארית אמונו בבית המשפט העליון - אין מה לעשות. אלה החיים. המעשים החמורים שיתוארו כאן ידברו בעד עצמם.

במה דברים אמורים:

לפני קרוב לחמש שנים ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין חשוב ביותר המהווה פריצת דרך ממש בנושא של חסינות שופטים (בר"ע 2315/00 פרידמן נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 12.3.01).
באותו מקרה הוגשה תביעת פיצויים נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו לתובע על-ידי ראש ההוצאה לפועל (הנהנה כידוע מחסינות שיפוטית).
עד לפסק הדין הזה, הדרך לקבל פיצויים מהמדינה עקב מעשי רשלנות של שופטים היתה חסומה, והנה עכשיו הוסר המחסום.

בית המשפט המחוזי הכיר לראשונה בכך שניתן לתבוע את המדינה בגין נזקים שנגרמים לבעלי דין על-ידי שופטים, אם השופטים ביצעו כלפי בעלי הדין מעשה רשלנות רבתי. במילים אחרות, יכול ששופט יעשה מעשה שלא מתוך זדון, אלא בתום לב מוחלט, ובכל זאת - אם המדובר במעשה רשלנות רבתי - ניתן לקבל פיצויים מהמדינה בגין רשלנותו של השופט.

ברור אם כן, שזוהי פריצת דרך לפי כל קנה מידה, ופסק הדין הזה עורר - וממשיך לעורר - התרגשות לא מעטה. וכצפוי, החלו תובעים להגיש תביעות נגד המדינה בטענה ששופטים התרשלו כלפיהם וגרמו להם נזקים. כולם נופפו בפסק דין פרידמן לעיל.

אלא שאליה וקוץ קטן בה:

פסק דין פרידמן הוא, כאמור, פסק דין של בית המשפט המחוזי ולא של בית המשפט העליון. וההבדל הזה גורם ללא מעט כאבי ראש וחוסר וודאות באשר למצב המשפטי לאשורו. שהרי כידוע, רק לפסק דין של בית המשפט העליון יש כוח מחייב כלפי בתי המשפט האחרים, ואילו לפסק דין של בית המשפט המחוזי יש ערך מנחה בלבד.

לא צריך עין חדה במיוחד כדי להבחין בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין דומה ע"י השופטת אבניאלי מבית משפט השלום בתל אביב (תיק: א 199207/02), ולראות כיצד היא מתרוצצת שם בין ההלכות השונות ומתקשה - בעצם מסרבת - לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי בעניין פרידמן. ולא צריך גם עין חדה להבחין בפסק דינה הנ"ל של השופטת אבניאלי כיצד עמיתיה, שופטים אחרים, שדנים בתביעות דומות, עושים כל אחד שבת לעצמו. וכך הציבור הרחב, כמו גם עורכי הדין והשופטים, חיים זה כמה שנים בחוסר וודאות מביך באשר למצב המשפטי בעניין הקריטי הזה, כאשר כל אחד מושך את הילכת פרידמן לכיוון הנוח לו.

הסיבה ברורה: בית המשפט העליון טרם אמר את דברו.

האמנם?

ובכן לא!!

העניין הקריטי הזה של חסינות השופטים עלה לבית המשפט העליון להכרעה, ובית המשפט העליון נתן החלטה בעניינו של פרידמן הנ"ל.

אלא מאי? ההחלטה הזו מונחת עמוק במגירתו של בית המשפט העליון, ובית המשפט העליון איננו מפרסם אותה.

ממש לא ייאמן:

עולה עירעור לבית המשפט העליון בסוגייה קריטית מאין כמותה הנוגעת לחסינות שופטים, כדי שבית המשפט העליון יקבע הלכה מחייבת בעניין הקריטי הזה ויסיר ממנו את הערפל המשפטי, ובית המשפט העליון מחליט מה שמחליט ותוקע את ההחלטה במגירה.

היסטוריה בקצרה:

משפטנים קצת ותיקים זוכרים ודאי את הימים של טרום המחשב והאינטרנט, שבהם הדרך היחידה להפצת פסקי הדין של בית המשפט העליון היתה באמצעות חוברות שנכרכו לכרכים. כיוון שכך, התעוררה בעייה טכנית של נפח וחוסר מקום לפרסם את כל פסקי הדין וההחלטות של בית המשפט, ולכן לא הכל פורסם. ההנחה, כמובן, היתה שהמיון של מה שיפורסם ומה שלא יפורסם, היה מיון ענייני כך שמה שלא פורסם היה בדרך כלל פסקי דין טכניים קצרים והחלטות שוליות שלא היה בהן עניין לציבור הרחב.

אלא שבינתיים באו לעולם המחשב והאינטרנט ופתרו את בעיית חוסר המקום. ואכן, כל מי שמזדמן לאתר האינטרנט של בית המשפט העליון ימצא שם ים גדול ורחב של אלפים רבים של פסקי דין והחלטות, לרבות החלטות ביניים קצרצרות, ולרבות החלטות טכניות בנות חצי שורה בלבד.

באחת - הכל מתפרסם באופן אוטומטי ללא כל מיון וללא כל קשר לשאלה אם המדובר בעניין חשוב או שבעניין טכני וסתמי נטול כל משמעות מיוחדת.

והנה מה אנו רואים?
שפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין פרידמן וחסינות השופטים - דווקא הוא - לא פורסם. לא הוא ולא החלטות הביניים שקדמו לו.

אמרנו לעיל:

כיום תהליך פירסום כל החומר של בית המשפט העליון הוא אוטומטי.
ובמילים חדשניות, ברירת המחדל היא שהכל מתפרסם. וכדי שלא לפרסם דבר מה (למשל החלטה בעניין ביטחוני רגיש), יש להחליט באופן פרטני בעניין המסויים הזה, ובניגוד לברירת המחדל להחליט שאין מפרסמים את אותו עניין. במילים אחרות, תיק מסויים שאין רוצים לפרסמו (מסיבות ביטחוניות למשל) צריך לשלוף באופן יזום החוצה מתוך כל החומר העומד להתפרסם.

ובכן, מה קרה כאן עם התיק של חסינות השופטים, שהוא - דווקא הוא - נשלף החוצה מערימת התיקים ואין לו כל זכר בפירסומי בית המשפט העליון?

אבל חמור מכך:

לא רק שהתיק של חסינות השופטים הוסט מהמסלול ולא נכנס לפירסומי בית המשפט, אלא שדבר מוזר קרה גם עם החלטה מיקדמית בתיק הזה.

בהחלטה המיקדמית הזו קובע כבוד השופט ריבלין בקצרה, ש"הבקשה תידון בפני הרכב שלושה" (רע"א 2828/01 מיום 8.11.01).
מה שברור מנסיבות העניין הוא, שההחלטה המקדמית הזו דווקא כן נכנסה לפירסומים, אלא שיותר מאוחר היא "נעלמה מהמסכים".

ועתה, כאמור, אין בפירסומים שום זכר לתיק חסינות השופטים, לא לפסק הדין ולא להחלטת הביניים המיקדמית שהיתה יכולה לרמוז על קיומו של התיק החשוב הזה.

מי הם שלושת השופטים של בית המשפט העליון שדנו בתיק הקריטי הזה? מתי דנו בו? כמה שנים עברו מאז פסק הדין? מה היה פסק הדין? מה היו הנימוקים?

נקדים ונאמר, שכנראה שיהיה צורך לבקש סליחה מכבוד השופטת הילה כהן על ההתנפלות שהתנפלו עליה. כי מעשיה של כבוד השופטת הילה כהן נראים פתאום כמו כסף קטנטן.

אבל למה להיתמם:

תיקים מסויימים הנוגעים להתנהלות שופטים הינם, בעיניו של בית המשפט העליון, רגישים יותר מתיקים ביטחוניים.

המצב כיום, אם כן, הוא כזה שבערכאות הנמוכות מתנהלות תביעות נגד המדינה בגין רשלנות שופטים (או ראשי הוצל"פ), אבל השופטים שיושבים בדין מתבוססים בתוך מצב משפטי לא ברור ומתקשים לפסוק לכאן או לכאן, שכן אין להם את המצפן החיוני לשם כך. והמצפן החיוני הזה שכל כך חסר לשופטים, הוא פסק דין מחייב של בית המשפט העליון שיעשה סדר בתוך התסבוכת.

ושופטי בית המשפט העליון, שפסקו מה שפסקו בעניין של פרידמן והחסינות השיפוטית, מתבוננים להם מלמעלה על כל ההתנהלות המביכה הזו בערכאות הנמוכות, ועמוק במגירתם נמצא פסק דין שאמור להתיר את התסבוכת.

חשוב להבהיר:

התפקיד החשוב ביותר של בית המשפט העליון - למעשה תכלית קיומו - הוא לתת פסקי דין ולקבוע הלכות שלפיהן ישפטו השופטים בערכאות הנמוכות. והתפקיד הזה חשוב שבעתיים כאשר בערכאות הנמוכות מתרוצצים פסקי דין סותרים או שהמצב המשפטי לא ברור.

ולא שכחנו: המדובר בשאלה הקריטית אם ניתן או שלא ניתן לתבוע פיצויים בגין מעשי רשלנות שופטים. אבל בית המשפט העליון שומר את פסק הדין במגירה, מתבונן במצב המסובך ומאפשר למצב להמשיך ולהסתבך. למה?

הבעייה ברורה כשמש: שופטים צריכים להכריע בגורלם של שופטים, כלומר בגורלם הם. הנה כי כן, בית המשפט העליון נקלע למצב של לא לבלוע ולא להקיא:

אם יתברר שפסק הדין שבמגירתו מבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ומחזיר את המצב לקדמותו - כלומר מחזיר בחזרה את המחסום מפני תביעות - הוא יזמין על עצמו התקפות קשות מכל הכיוונים על כך שהוא מנצל את כוחו לטובת עצמו, מגן על מחדליהם של שופטים רשלנים וכו' וכו', והדברים ידועים. ובכלל, ברגע שבית המשפט המחוזי פתח חריץ - צר ככל שיהיה - קשה מאד לחזור ולסתום אותו. המגמה כיום בעולם כולו הינה להסיר מחסומים, וקשה בעניין הזה ללכת נגד הזרם. אבל אם לעומת זאת יתברר, שבמגירתו של בית המשפט העליון מונח פסק דין המאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי - או אז ייפרץ הסכר לחלוטין וכל בעל דין שהפסיד במשפטו יחפש לעצמו עילה וסיבה לרוץ ולתבוע את המדינה בגין רשלנות השופט ששפט אותו.

ישאל השואל:

ממה בעצם בית המשפט העליון חושש כאן? הרי התביעה היא נגד המדינה ולא נגד השופטים אישית. כלומר שהשופטים אינם מסתכנים כאן בפגיעה בכיסם. על מה, אם כן, המהומה?

אלא שאם נתבונן בסוגייה מקרוב נגלה כי מה שמדאיג את בית המשפט העליון הוא לא הכסף שהמדינה תפסיד עקב רשלנותם של שופטים. בכלל לא. מה שמדאיג כאן את בית המשפט העליון הוא דבר אחר לגמרי - קריטי מאין כמותו. שהרי כדי להחליט אם המדינה צריכה לשלם פיצויים לבעל דין ששופט התרשל כלפיו, צריך לנהל משפט כנגד המדינה. ובמשפט הזה צריך לברר - בהליך פומבי וגלוי - את התנהלותו של השופט שנטען כנגדו שהתרשל. נכון, ההלכה היא שרק רשלנות רבתי של שופט מזכה בפיצויים מהמדינה.

אבל הרי אם המחסום הוסר, יבוא כל תובע ויטען בכתב תביעתו שהשופט ששפט אותו ביצע כלפיו רשלנות רבתי. ואז חייבים לנהל משפט ולברר - בהליך פומבי וגלוי - את התנהלות השופט כדי לקבוע אם מעשיו היו רשלנות רבתי (המזכה בפיצויים), או רק רשלנות שאינה רבתי.

כך או כך, צריך יהיה לברר - במשפט פומבי - את התנהלותו של השופט כדי לקבוע אם התרשל ועד כמה התרשל. ולא צריך דמיון מפותח כדי לחזות מצב שבו מוגשת גם תביעה בגין רשלנות של שופט שישב בדין על רשלנותו של שופט אחר. באחת - סטריפטיז ארוך ומתמשך של שופטים בראש חוצות.

וכיצד בית המשפט העליון מתמודד עם הבעייה הרי כבר ראינו: פסק דין במגירה. לא צריך לספר לבית המשפט העליון שלנו באילו משטרים נהוג לטמון את פסקי הדין במגירה.

וכמובן שמקומם הדבר במיוחד לאור - או לחושך - העובדה שזו הדרך שמצא בית המשפט העליון ללכת בה בעניין קריטי וחשוב הנוגע לו עצמו, לשופטים בכלל ולמערכת המשפט.

ובכן מה יש בו בפסק הדין הזה של בית המשפט העליון, שהוא נמנע מפירסומו ומהבאתו לידיעת הציבור ושופטי הערכאות השונות?

נקדים ונבהיר:

בית המשפט המחוזי (שישב בעצם בעירעור על בית משפט השלום), שקבע לראשונה שניתן לתבוע את המדינה בגין רשלנות רבתי של שופטים, קבע גם, לגבי המקרה הקונקרטי של התובע פרידמן, שלא הוכח במקרה ההוא שהיתה רשלנות רבתי, ולכן הוא דחה את תביעתו לפיצויים.

התובע פרידמן עירער, איפוא, לבית המשפט העליון (יותר נכון הגיש בקשת רשות עירעור, אבל זה לא רלוונטי לענייננו), בתקווה ששם יתברר העניין והוא יזכה לפיצויים למרות הכל.

בבית המשפט העליון, כבוד השופט ריבלין, כפי שראינו, החליט להעביר הדיון להרכב שלושה שופטים.

בשלב כלשהו שלאחר מכן - לא ידוע בדיוק מתי - בית המשפט העליון בהרכב שלושה שופטים - לא ידוע אלו שופטים - החליט בעניין ונתן פסק דין - אותו פסק דין שכאמור נמצא במגירה.

חשוב להבהיר: חמור כמובן הדבר שבית המשפט העליון נמנע מפירסום פסק דין בנושא כה קריטי.

אבל חמור הדבר שבעתיים שהציבור בכלל לא יודע שניתן פסק דין כזה. עצם קיומו של פסק הדין לא היה ידוע בציבור (שהרי הוא לא פורסם).

אלא שלפני כמה ימים - בעקבות פסק הדין הנ"ל של השופטת אבניאלי - נודע דבר קיומו של פסק דין בבית המשפט העליון, ושהוא לא פורסם.

השופטת עצמה מציינת שפסק הדין לא פורסם, וידועה רק מה היתה השורה התחתונה של פסק הדין הזה, ללא כל נימוקים.

כהערת אגב נציין:

קשה כמובן לצפות שהשופטת אבניאלי, מבית משפט השלום, תביע ביקורת כלשהי על כל ההתנהלות הזו של בית המשפט העליון כפי שתוארה לעיל.

ובמיוחד קשה לצפות שהשופטת מבית משפט השלום תביע ביקורת על כך שפסק הדין ניתן במועד לא ידוע, ושתוכנו אינו ידוע, ושהוא לא פורסם (ולכן גם לא ברור באיזו דרך צדדית נודע לה על פסק הדין הזה ומתי נודע לה).

מדברת בעד עצמה העובדה, שהשופטת אבניאלי - שמומחיותה היא בתחום חסינות שיפוטית - מוסרת בפסק דינה פרט סתום ולקוני על כך שבית המשפט העליון דחה את העניין הזה הנוגע לתחום מומחיותה, ואיננה מוסיפה מילה על נימוקי החלטת בית המשפט העליון בתחום שהיא כל כך מזוהה עימו.

הרי השאלה הראשונה המתבקשת היא למה? למה בית המשפט דחה את העניין? מה היו הנימוקים?

אבל השופטת אבניאלי לא שואלת בפסק הדין את השאלה האלמנטרית הזו. והשופטת אבניאלי בוודאי יודעת ששאלת ה"למה" היא קריטית ממש. דבר אחד ברור: השופטת אבניאלי לא שכחה לשאול את השאלה החשובה והכל כך מתבקשת הזו, ושבוודאי מסקרנת אותה באופן אישי ומקצועי יותר מאשר את כל אחד מאיתנו.

אבל נשוב לענייננו.

מה אם כן היה פסק הדין של שלושת השופטים העלומים? ידועה, כאמור, רק השורה התחתונה של פסק הדין, והשורה התחתונה היא ששלושת השופטים דחו את עירעורו של פרידמן. האם הדבר מסייע להבהרת המצב המשפטי? בכלל לא. להיפך: הוא מסבך אותו. כי אנחנו לא יודעים את נימוקיה של ההחלטה.

אנחנו לא יודעים אם בית המשפט העליון דחה רק את תביעת הפיצויים והשאיר על כנו את פסק הדין העקרוני של בית המשפט המחוזי (בעניין הרשלנות הרבתי), או שהתייחס אליו בצורה כלשהי.
בהקשר זה יוער כי אם בית המשפט העליון דן בפסק הדין העקרוני של בית המשפט המחוזי והשאיר אותו על כנו, כי אז הוא בעצם "שידרג" את פסק הדין המחוזי והפכו לפסק דין עליון, וככזה הוא מחייב, כידוע, את הערכאות הנמוכות.

אנחנו גם לא יודעים אם בית המשפט העליון דחה את תביעת הפיצויים וגם ביטל את פסק הדין העקרוני של בית המשפט המחוזי, ואז בעצם המצב חזר לקדמותו.

אבל קיימת גם אפשרות נוספת - ריאלית למדיי - והיא מדאיגה לא פחות: אמרנו לעיל, שהיה זה בסמכותו של השופט ריבלין לדחות את העניין ולסגור את התיק. אלא שהשופט ריבלין לא עשה כן, והעביר הדיון להרכב שלושה. ברור, איפוא, שאם השופט ריבלין העביר התיק להרכב שלושה, הוא עשה כן לאחר שהחליט שחשיבותו של התיק מחייבת לדון בו בשלושה. האפשרות המדאיגה היא היא שהרכב השלושה החליט, למרות הכל, לדחות את העניין על הסף ולא לדון בו כלל. כלומר, האפשרות היא שהשופט ריבלין יצר פתח לדיון ענייני בתיק, ואז בא ההרכב של שלושת השופטים וסתם את הפתח הזה במהירות. כל זה כאמור לא ברור כי, כמו שאמרנו, פסק הדין והתיק כולו נעלם מעיני הציבור.

אם בית המשפט העליון אכן דחה על הסף, ללא כל דיון ענייני, תיק קריטי שכזה - כי אז יש לקבוע - ללא היסוס - שבית המשפט העליון מעל כאן באופן חמור בתפקידו. ממש כך! הוא מעל בתפקידו העיקרי שהוא תכלית קיומו כבית משפט עליון: לקבוע הלכות מחייבות עבור שופטי הערכאות הנמוכות.

משהונח לפיתחו של בית המשפט העליון תיק בנושא כה קריטי, ושההלכה בו מעורפלת ואינה ברורה וגורמת למבוכה ובלבול בערכאות התחתונות - היה עליו לדון בתיק לגופו ולתת ולפרסם פסק דין מחייב - גם אם המלאכה קשה עליו כקריעת ים סוף. כי זה - בדיוק זה - תפקידו, ואין לו שום רשות להתחמק מלמלאו. כי האלטרנטיבה היא המשך בילבול, אי ודאות בציבור ותסבוכות משפטיות על כל מה שמשתמע מכך.

אם בית המשפט העליון נמנע מדיון ענייני בערעור על פסק הדין החדשני ופורץ הדרך של בית המשפט המחוזי, והעדיף להישאר מחוץ לסיפור הזה ולהימנע ממתן עמדתו - המכריעה והקובעת - כי אז יש לקבוע שבית המשפט העליון חתר כאן תחת עצם השיטה המשפטית שלנו ועירער קשות את יסודותיה. בית המשפט העליון כרת כאן במו ידיו את הענף הגבוה שהוא, כבית משפט עליון, יושב עליו.

מיותר להביא כאן את אין ספור פסקי הדין והמאמרים של הנשיא ברק ואחרים המדברים על מושכל היסוד הזה, ועל תפקידו וחובתו של בית המשפט העליון בעניין הכל כך חיוני הזה לתיפקוד מערכת המשפט כולה.

אבל על חשיבותו המיוחדת של התיק המסויים הזה ניתן ללמוד גם ממעשיו של בית המשפט העליון עצמו. במה דברים אמורים:

השופט ריבלין, כפי שראינו, העביר הדיון להרכב שלושה. הרי בסמכותו של השופט ריבלין היה לדחות את התיק הזה - כפי שהשופטים עושים ברוב המקרים בהליכים מעין אלה - ובכך לסיים הטיפול בעניין ולסגור אותו.

אלא שהשופט ריבלין מצא הפעם לנכון להעביר התיק להרכב שלושה שופטים. משמע, שמלכתחילה השופט ריבלין דווקא מצא חשיבות בתיק המסויים הזה, ובצורך לדון בו בהרכב של שלושה שופטים כערכאת עירעור לכל דבר. אבל בהמשך אירעו, כאמור, לתיק החשוב הזה דברים מוזרים ובלתי ברורים.

כאן המקום לחזור ולהדגיש, שגם עיקבותיו של ההליך המקדמי הזה בפני השופט ריבלין נעלמו, וכיום אין להליך הזה כל זכר בפירסומים.

אם בית המשפט העליון מתנהל כפי שתואר לעיל, ואינו מפרסם דבר קיומו של פסק דין שהוא נתן בעניין כה קריטי הנוגע לשופטים - לכלל השופטים - ומשאיר את שופטי הערכאות התחתונות ואת הציבור הרחב במבוכה משפטית שכזו - כי אז יש לקבוע שבית המשפט העליון איננו ראוי לדון בעניינים הנוגעים לשופטים.

אבל מעניין לציין שבית המשפט העליון דווקא אוהב לדון בסוגיות של חסינות. אבל לא של שופטים. של חברי כנסת. שיטוט קליל במרחבי הפסיקה יגלה אין ספור פסקי דין ארוכים מנומקים ובנויים לתלפיות, שבהם נטחנת הסוגיה עד דק.

אבל חסינות שופטים - הס מלהזכיר.

ומעניין עוד לציין, שסוד גלוי הוא שכאשר בית המשפט העליון רוצה מאד לדון בסוגייה כלשהי - לרוב סוגייה בג"צית אקטואלית - נמצאים בציבור מי שחשים את יצריו הבוערים של בית המשפט העליון, וממהרים להגיש לו עתירה שתביא את היצרים הללו על סיפוקם.

על-רקע האקטיביזם השיפוטי הזה של בית המשפט העליון, בולטים איפוא שבעתיים מחדליו ומעשיו המוזרים בעניין חסינות השופטים. השאלות המדאיגות מאד העולות בעקבות מעשיו של בית המשפט העליון הן רבות מספור.

העובדה שפסק דין של בית המשפט העליון הוסט ונותב ביד נעלמה אל מחוץ למקום שבו הציבור מקבל באופן שוטף את האינפורמציה המשפטית החיונית לו - עובדה זו חותרת באופן ממשי תחת עקרונות יסוד של מערכת משפטית במדינה דמוקרטית, ומועלת קשות באמון הציבור.

חייבת להדאיג במיוחד העובדה שפסק הדין המסויים הזה, שהורחק מעין הציבור, נוגע דווקא לבית המשפט ולשופטים עצמם. וכמובן שמתעוררת גם כאן שאלת ה"למה".

הרי ברור שאיש לו יסתיר דבר מה - בוודאי כשמעשה ההסתרה גובל בעבירה - אלא אם כן יש לו סיבה ממשית להסתירו.

ובכן מהי הסיבה? מה יש שם במגירה? מהו המעשה הזה שנעשה עד שצריך היה להסתירו מעיני הציבור? לבית המשפט העליון פיתרונים.

אבל בהמשך לכך:

מי לידנו יתקע שהסתרת תיקים, כאלה או אחרים, מעיני הציבור לא הפכה לתופעה ולא התפתחה בבית המשפט העליון לנורמה?

ראוי לסיים בדברים שאומר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק:

"תפישתי הבסיסית הינה, כי אם מבקשים לקיים דמוקרטיה יש להאבק עליה. אין להתייחס אל המשך קיומה כאל דבר מובן מאליו. כך בוודאי בדמוקרטיות החדשות. אך כך גם בדמוקרטיות הוותיקות והמבוססות. הגישה "אצלנו זה לא יכול לקרות" שוב אין לקבלה. הכל יכול לקרות".

תאריך:  23/09/2005   |   עודכן:  23/09/2005
עו"ד יוסי דר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אצלנו, הכותרות תמיד צעקניות כי החדשות תמיד מעניינות. הכותרות הצעקניות נועדו כמובן למשוך את תשומת לב צרכן החדשות, שלא יחמיץ משהו חלילה. כל יום יש משהו חדש, ומצוות השעה להיות מעודכנים תמיד. אומרים שאין דבר יותר מיושן מהעיתון של אתמול, אבל את העיתון של היום, חובה לקרוא.
22/09/2005  |  נסים ישעיהו  |   מאמרים
העצרת החגיגית של האו"ם הריעה ממושכות לאריאל שרון, הבמאי והמפיק של הגדולה בהצגות תבל: מלחמת הגלדיאטורים 2005. מנהיגים מוסלמים ונוצרים מכל העולם מחאו כפיים לגלדיאטור יהודי, שהיכה יהודים אחרים, לשמחתם של אויבים ו"ידידים".
22/09/2005  |  ד"ר רון בריימן  |   מאמרים
המדובר בתוכנית בניין ערים שעניינה איחוד של שתי דירות הנמצאות בבניין במושבה הגרמנית בירושלים לדירה אחת וכן להפוך את המחסנים וחללים האסורים לשימוש הנמצאים בקומת המרתף למגורים.
22/09/2005  |  עו"ד עפר טויסטר  |   מאמרים
חברי מרכז יקרים.
22/09/2005  |  נרי אבנרי  |   מאמרים
מקרים אחדים של הפרות הזכויות האזרחיות ושל אלימות המשטרה בתקופה של המאבק נגד "ההינתקות" נודעו לציבור הרחב מדיווחים אחדים בעיתונות; לפחות לאותו החלק של הציבור, שיש לו די אומץ ויושר לשים לב לדיווחים כאלה. ברם, בכל דיווח עיתונאי כזה, מטבע הדברים מדובר במקרה בודד או במקרים בודדים של הפרת הזכויות, כך ניתן להצדיק בקלות את אדישות הציבור על-ידי הטענה, שלכאורה מדובר בתופעה של אלימות המשטרה, שמתפרצת פה ושם בכל משטרה בעולם ויש לטפל בה נקודתית.
22/09/2005  |  בועז מושקוביץ  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
הממשלה של בנימין נתניהו, שכבר 14 חודשים יורקת בפרצוף של כל מי שאיננו שייך למחנה שלה, עושה זאת כעת ביתר שאת בכל כיוון אפשרי - ומעמידה את המדינה בסכנה קיומית
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
יקיר בן-משה
יקיר בן-משה
כל הספרים שתקו, מה יכולנו לומר? אפילו לסקלי הסמיק, לא ידענו שפוגל גונב, לא ידענו שהוא מחביא פירורים מעוגיות של אחרים
דרור גרין
דרור גרין
הרהור על שיר עגום ביותר מאת דן פגיס    את השיר 'הקרב' קראתי בספר 'שנים-עשר פנים'    הכותרת 'הקרב' אינה מתאימה לשיר, שאינו מתאר קרב אלא תהלוכה של מתים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il