עם סגולה

הפירוש המדויק של המונח 'סְגֻלָּה' המופיע בתנ"ך איננו ידוע. הן חז"ל והן חוקרי המקרא בעת החדשה פירשו את המונח בכמה וכמה אופנים. להלן מובא פירוש אפשרי נוסף: סגולה היא 'הֶקְדֵּשׁ', הקדש מסוג מיוחד – 'הקדש' של עם שלם לאלוהיו. ההקדשים היו האוצרות שהוקדשו לה' על-ידי מאמיניו ונשמרו בבית המקדש לכבודו. הם היו מקודשים ונחשבו כנכסיו של האל. על-פי השוואה זו בני ישראל הם האוצר המונח במקדשו של האל, שייכים לו ומוקדשים לכבודו. ה' בחר בעם ישראל להיות לו לסגולה, כלומר עם ישראל הוא האוצר של האל, השמור לכבודו ועבורו: כִּי-יַעֲקֹב, בָּחַר לוֹ יָהּ; יִשְׂרָאֵל, לִסְגֻלָּתוֹ (תהלים קלה, ד).

מקור הביטוי 'סגולה' הוא במילה השומרית סיקילתו sikiltu (ק' מתחלפת באות ג' בעברית), שפירושה רכוש או נכס שהאדם משיג לעצמו או שאחרים נותנים לו. זהו מונח קדום לציון רכוש יקר, אוצר.

בתנ"ך מופיעה המילה 'סגולה' כמונח בלעדי, מתחום הקודש, המתארת את הקשר המיוחד שבין ה' לעמו. 'סגולה' מופיעה בתנ"ך 7 פעמים בהקשר של היחס בין עם ישראל לאלוהיו (שמות יט, ה; דברים ז, ו; דברים יד, ב; דברים כו, יח; מלאכי ג, יז; דברי הימים א כט, ג; תהלים קלה, ד). יוצאת דופן היא ההופעה היחידה של 'סגולה' במובן של אוצר השייך למלכים ומדינות, במגילת קוהלת (ב, ח).

בני ברית

במזרח הקדום ידוע על שמות של אנשים שנקראו בשם 'סגולת האל' בציון שמו של האל. לדוגמה, סגולת האל הדד Sikiltu Adad, שם פרטי של אדם שנחרט על גבי מכתב בספרייתו של אשורבניפל מלך אשור. בחותם של מלך חלב (צפון מערב סוריה דהיום), מאה 16 לפנה"ס, נכתב כי המלך הוא 'סגולה של האלה חבת'. חבת הייתה אלה חורית-חתית ופולחנה נהג גם בירושלם בתקופת אל-עמרנה. מלך ירושלם היה ממוצא חורי-חתי ושמו העיד על כך עבדיחבה – העבד של האלה חבת.

ההקדשים היו האוצרות שהוקדשו לאל ונשמרו בבית המקדש. על-פי מילון אבן שושן 'הקדש' הוא 'דבר שהוקדש לאוצר המקדש'; 'כינוי לאוצר המקדש'. ההקדש במקרה של מלכים היו אוצרות השלל שהושג במלחמותיהם או מתנות שהם קיבלו בתקופת מלכותם. דוד מקדיש לה' את השלל שהשיג במלחמותיו כמו גם את המתנות שקיבל ממלכים בני בריתו. לדוגמה, כלי הכסף והזהב שקיבל במתנה מתועי מלך חמת ושלטי הזהב שהשיג כשלל ממלחמתו בהדדעזר מלך ארם-צובה. דוד מעיד כי הקדיש את הזהב והכסף לה' וההקדש מופיע בדבריו כ'סגולה': בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ-לִי סְגֻלָּה, זָהָב וָכָסֶף: נָתַתִּי לְבֵית-אֱלֹהַי לְמַעְלָה, מִכָּל-הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ (דברי הימים א כט, ג).

בימינו, המונח 'הקדש' משמש כמונח משפטי. בסעיף 17 (א) בדיני הנאמנות בחוק הישראלי 'הקדש' הוא: הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת. ההקדש הוא פעולה חד-צדדית של יוצר ההקדש המעביר את הנכס או הרכוש לנאמן שמחזיק בו לטובת הנהנה. בתקופת התנ"ך, הנאמן של ההקדשים היה הכהן שתפקידו להחזיק ולשמור על האוצרות שהוקדשו למען ה' והונחו בבית המקדש לכבודו של האל: וּשְׁבֻאֵל בֶּן-גֵּרְשׁוֹם בֶּן-מֹשֶׁה, נָגִיד עַל-הָאֹצָרוֹת....עַל כָּל-אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ דָּוִיד הַמֶּלֶךְ וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְשָׂרֵי-הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת--וְשָׂרֵי הַצָּבָא (דברי הימים א כו, כד-כו).

לסיכום, עם ישראל הוא 'הקדש', אוצר יקר, שנבחר להיות קודש לה': כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב).