עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ הגישה תביעה נגד העיתונאי ברוך קרא, שמואל רוזנר שהיה עורך בעיתון בתקופה הרלוונטית, עמוס שוקן אשר היה אחראי על הפעילות המערכתית והעסקית של עיתון הארץ וכן כנגד הוצאת עיתון הארץ, בטענה שחשפו, ברשלנותם, את היותה מקור מידע בפרשת סיריל קרן. התביעה על-סך 2.5 מיליון ש"ח הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (28.01.07).
בכתב התביעה, שהוגש באמצעות עו"ד צבי בר נתן ועו"ד רקפת פלד, מגוללת התובעת סיפור הפרשה אשר הסעירה את המדינה ערב הבחירות ב-2003, על אודות חקירה שהתנהלה אותה עת על-ידי זרועות המשטרה ומשרד המשפטים, נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. עיקרה של החקירה: חשד לשוחד ולעבירות נוספות שעברו שרון וגורמים הקשורים בו, עת התמודד על ראשות מפלגת הליכוד וראשות הממשלה.
גלאט-ברקוביץ היתה בעת החקירה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, ועסקה בלווי חקירת פרשת סיריל קרן, במסגרת חקירה נוספת נגד ראש הממשלה, הידועה כ"פרשת אננקס". גלאט-ברקוביץ מסרה בידי עיתונאי מעיתון הארץ, ברוך קרא, פרטים ושני מסמכים בעניין חקירה זו, שהתנהלה בעניינו של ראש הממשלה, ואשר עצם קיומה טרם פורסם אז.
בכתב התביעה מנמקת עו"ד גלאט-ברקוביץ כי העבירה את המידע לידיעתו של קרא מתוך תחושת שליחות ציבורית עמוקה ומתוך תובנה לפיה אין למנוע מהציבור, אשר עומד ערב הכרעה מי יכהן כראש ממשלתו, מידע חיוני והכרחי בדבר "טוהר המידות" ו"ניקיון הכפיים" שנושא עמו המועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת הליכוד.
קרא, לפי האמור הכתב התביעה, הבטיח שלא לחשוף את זהותה של גלאט-ברקוביץ כמוסרת המידע ולא לפרסם את המסמכים שנמסרו בידו, אלא רק לשם מתן הסבר אודות הרקע לחשיפת הפרשה ולשם הוכחת מהימנות המידע.
גלאט-ברקוביץ טוענת כי מרגע שניתנו לה הבטחות אלו, הן הופרו ברגל גסה. קרא והארץ, מרגע שקבלו את המידע והמסמכים לידם, התעלמו הם מההבטחות שנתנו, עשו שימוש באותו מידע ובאותם מסמכים ככל העולה על רוחם, מתוך כוונה להאדיר את שמם ואת עיתונם ולהעלות את הרייטינג של פרסומם, וכל זאת תוך התעלמות מהנזק שהם מסבים בהתנהגותם למקור שמסר בידם מידע זה, היא גלאט-ברקוביץ.
סופה של הפרשה ידוע, זהותה של גלאט-ברקוביץ כמקור המידע, נחשפה.
גלאט-ברקוביץ מבקשת מבית המשפט להכריע בסוגיית חובותיו של עיתונאי כלפי מקורו. לטענתה, חובות שחלות על עיתונאי ועל עיתון, אשר נמסר בידם מידע על-ידי מקור הדורש שמירה על סודיות זהותו וקובע סייגים לגילויו של המידע שנמסר על ידו לעיתונאי, הינן חובות מהותיות ביותר. בית המשפט מתבקש להכריע גם באשר לתוצאות הפרתן של חובות אלה. גלאט-ברקוביץ מבקשת מבית המשפט לראות בעיתונאי ומעסיקיו כמי שהפרו חובותיהם החוזיות, כמי שעוולו כלפיה בנזיקין, וכמי שהפרו את חובתם האתית הקבועה בכללי האתיקה העיתונאיים. גלאט-ברקוביץ מבקשת כי יקבע מפורשות שעיתונאי חב חובת זהירות כמו גם חובות חוזיות כלפי מקור שמוסר בידיו מידע בתנאים מסוימים, וכי עליו לשאת בתוצאות הפרתן של חובות אלה.
עו"ד גלאט-ברקוביץ טוענת כי העיתונאים הפקירו את המידע שהעבירה להם תוך קבלת הבטחה לשמירה על מקורו. בראשית ינואר 2003 נפגשה גלאט-ברקוביץ עם קרא כדי למסור לו את הידיעה אודות החקירה שהתנהלה בעניינו של ראש הממשלה שרון בפרשת סיריל קרן. גלאט-ברקוביץ הביאה עימה שני מסמכים על-מנת שאלה יאששו את מהימנות המידע שהתכוונה לספר, וישכנעו את העיתונאי שמידע זה נכון וראוי לפירסום. לטענת גלאט-ברקוביץ, בפתח אותה פגישה הציגה התובעת את עצמה והודיעה לקרא כי בכוונתה למסור לו מידע סודי ורגיש אודות חקירת חשד לשוחד של ראש הממשלה שרון. התובעת הבהירה לו בצורה מפורשת את חשיבות שמירת שמה בסודיות ואת הנזקים שעלול להסב לה פרסום אשר יחשוף כי היא מהווה המקור למסירת אותו מידע. היא דרשה מקרא לא רק לשמור על חסיונה כמקור הפרסום אלא גם לנקוט בפעולות אקטיביות לשמירת חסיונה. כך, לדוגמא, התובעת מסרה לעיתונאי את מספר הטלפון הסלולארי שלה על-מנת שיוכל ליצור עימה קשר כדי לוודא שפרטים שיכתוב יהיו נכונים, אך דרשה במפגיע שלא יתקשר אליה מקו טלפון רגיל כי אם מטלפון בטוח. העיתונאי הבטיח לעשות כן.
גלאט-ברקוביץ טוענת בכתב התביעה כי לימים הסתבר כי קרא, בניגוד מוחלט למוסכם ולמובטח על ידו, יצר קשר טלפוני עם התובעת דווקא מקו הטלפון הסלולארי שלו - דבר אשר הקל, בדיעבד, על גילויה של התובעת כמקור לחשיפת הפרשייה.
באותה פגישה מסרה גלאט-ברקוביץ לידי קרא עותקים צילומיים של שני מסמכים שהציגה לפניו. היא התירה לעיתונאי לעשות שימוש בתוכן המסמכים, אך אסרה על הצגתו הפיזית בכל דרך שהיא. סוכם, לטענתה, כי המסמכים יושמדו על ידו או, לחילופין, יישמרו בכספת של מר עמוס שוקן בעיתון הארץ ולא יגולו לאיש, למעט במקרה של צורך של הנתבעים להתגונן מפני תביעת דיבה.
הפרשה נחשפה תחילה בעיתון הארץ, ובערבו של אותו יום נחשפו פרטים נוספים בשידור חי של מהדורת החדשות של ערוץ 2 על-ידי העיתונאי מר משה נוסבאום. לטענת גלאט-ברקוביץ, בידי נוסבאום היו עמודים מטיוטת הבקשה לחיקור הדין של מר סיריל קרן, טיוטא אשר הועברה על-ידי גלאט-ברקוביץ לעיונו הבלעדי של העיתונאי קרא, תוך הסיכום שהעיתונאי לא יציג את הטיוטא בכל אופן שהוא אלא רק יעשה שימוש בתוכן הדברים שעלו ממנה, ובודאי שלא ימסרה לאחרים. מסמכים אלו, אשר נתקבלו מאת קרא, הועברו למשטרה לסיוע בחקירת המקור שהדליף את הפרשה.
זהותה של גלאט-ברקוביץ כמקור המידע והמסמך נחשפה על-ידי השוואת סימני סיכות השדכן המשרדי על טיוטת בקשת חיקור הדין שמסר העיתונאי נוסבאום, או מי מטעמו, למשטרה, עם הסימנים על טיוטת המסמך שמסרה התובעת לחוקריה.
גלאט-ברקוביץ מסכמת וטוענת כי "חשיפת מסמך זה, בלווית הצגתם של העמודים מטיוטת הבקשה לחיקור הדין ומסירתם לחוקרי המשטרה, כמו גם העובדה שהעיתונאי קרא יצר קשר טלפוני עם התובעת דרך הטלפון הסלולארי שלו ולא מקו מאובטח, הם שהובילו לחשיפתה של התובעת כמקור למסירת המידע אודות הפרשייה".
תביעתה של גלאט-ברקוביץ נסמכת על מספר אדנים. ראשית, הפרת הסכם ופעולה בחוסר תום לב. קרא ועיתונו הפרו את התחייבותם החוזית כלפי התובעת שלא לחושפה כמקור למידע שפורסם על ידם. שנית, קרא ועיתונו חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מקורות אשר מוסרים בידם מידע, בעיקר שעה שאותם מקורות מתנים תנאים שונים לפרסום. בנוסף, קרא ועיתונו הפרו חובה החקוקה בסעיף 22 לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל, הקובע כי "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא ייחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור". יתרה מכך, עשו קרא ועיתונו עושר ולא במשפט על חשבונה של גלאט-ברקוביץ
את נזקיה אומדת גלאט-ברקוביץ כשכר והגמלאות להן היתה זכאית אילמלא פוטרה מעבודתה בשל חשיפתה וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש והמוניטין שאבד לה. אומדן זיה, אותו היא מציגה בכתב התביעה מגיע לכדי 2.5 מיליון ש"ח.
