כל אחד מאתנו זוכר בדיוק היכן היה ומה עשה בבוקר יום שלישי, ה-11 בספטמבר, לפני 16 שנים. אני גם זוכר את מבצע
עופרת יצוקה, בינואר, 2009, שכן פחות מ-24 שעות לפני כניסת כוחות צה״ל לעזה ביום שבת בצהריים, שאלתי מפורשות את ראשי המדינה מהלך מסיבת עתונאים אחת אחרי השנייה על גבול עזה האם מתכוננים צה״ל ומשרדי הממשלה השונים לקראת תרחיש של כניסה קרקעית לעזה.
כך גם חרוטה בזכורני תחילתה של אינתיפאדת הסכינים, האינתיפאדה השלישית במספר, או כפי שאבו מאזן אוהב לכנותה בחיבה רבה, ״סימפוניה של דם״. מדוע? שכן לא הספקתי לנחות בארץ ועליתי לירושלים להלוויה שסימלה את תחילת האינתיפאדה. לא אשכח את אותו בוקר ואת הטבח שקדם לכך, כמו גם המשך המעשים אחר כך, ובהם השיח עם מגן דוד אדום, האם מן הראוי לטפל בכל הנפגעים לפי חומרת פציעותיהם, או שאולי - אולי - יש לטפל קודם בקורבנות ורק אחר כך במפגעים המחבלים.
תקופת בין המצרים, התשע״ז (2017), תזכר כתחילתה של המלחמה על ירושלים, ואות הפתיחה היה דווקא רצח של שני שוטרים דרוזים. ניחא, לא נדקדק בזוטות: כל מי שתומך ביהודים חייב מוות הוא, והדרוזים על אחת כמה וכמה. כמה גאים הם שכמעט ללא יוצא מהכלל, כל בחור דרוזי בגיל גיוס אכן מתגייס ומשרת בצבא האויב! כמה נאחלים הם, בוגדים אלו בעם הערבי. את התשלום עוד נגבה מהם עם ריבית דריבית.
התבשרנו על-ידי ערביי ירושלים שהאשם בנו, שכן השב״כ הוא זה שסיפק את כלי הנשק (ואולי השב״כ הוא זה שהוציא את השוטרים הדרוזים להורג?). כיון שכך, הרי שאותן יריות באקט הפתיחה לא הספיקו. למה שקול הדבר? להאשמה שעדיין חוזרים עליה עד עצם היום הזה, שהמוסד הוא האחראי על פיגועי ה-11 בספטמבר, 2001. שמועות עקשניות, מרדניות, המסרבות להרפות. המוסד אשם. המוסד פעל. אלפי הרוגים. הכל תוצאה ישירה של מעשי המוסד הישראלי. המוסד אפילו פינה מבעוד מועד את חברת הספנות צים מבנייני התאומים, כהכנה למבצע ובכדי למזער את מספר הפגיעות בנפש היהודים.
אני חייב להודות שאיני זוכר את הסיבה לאותן התקפות על-ידי המוסד - אולי רצינו שארה״ב תצא למתקפה על עירק או נגד מדינות ערביות שוחרות שלום אחרות? אך היום ערביי ישראל, ערביי ירושלים, אינם מהססים ומסבירים ומבהירים מיד מדוע השב״כ עשה את שעשה: בכדי שתהיה למדינת ישראל ולצבא הכיבוש עילה למנוע מהמוסלמים המאמינים גישה למסגדם הקדוש! ראו עילה זו והשוו אותה לעילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. למי שנדמה שניתן לחזור לענייני דיומא, טעות גדולה בידו. עתה משפרצה המלחמה על ירושלים, המצב ילך ויחמיר, ילך וידרדר, והמלחמה נגדנו תלך ותתעצם.
כל זה מגיע לא פתאום ולא בהפתעה. מזה שנים ערביי ישראל שוקדים על טיפוח עלילת הדם הגדולה מכולם שלפיה היהודים מבקשים להרוס את מסגד אל-אקצה. הם חוזרים על האשמה זו בכל הזדמנות אפשרית, חוזרים על העלילה ומפתחים אותה, שכן כל המרבה הרי זה משובח. פעם אחר פעם הם מאיימים שמיליארד מוסלמים יצעד על גבולות ישראל (קרי ירמוס את הגבולות תרתי משמע), ואף נעשו חזרות על כך מסוריה והצליחו בודדים לחדור בלי בעיה למרות שצה״ל עמד ממול ״מוכן״-לכאורה. זה צבא? זו העמדת פנים!
לא מיליון, כי אם מיליארד. המאמינים יצעדו בנחישות ובדבקות, וככל שצבא הכיבוש יהרוג בהם, כך הנחשולים ימשיכו ויגברו, והאמונה תלך ותתעצם, וכך הצורך הדחוף למחות את היהודים - אותה טינופת - מעל פני האדמה הקדושה לאיסלאם.
הערבים מגייסים כל גורם בינלאומי אפשרי, ובחודשים האחרונים, הן מועצת הביטחון של האו״ם והן יונסק״ו פעלו ללא לאות לעזור, כשהן מכריזות על אל-קודס כאתר מורשת מוסלמי, ללא שייכות ליהודים, לנוצרים, להיסטוריה, לארכיאולוגיה, לממצאים, לתבונה או לשכל הישר.
לכן, פעילות השב״כ למנוע ממתפללים את זכותם הטבעית וההיסטורית לעלות להתפלל במקום בו הנביא מוחמד עלה השמימה חייבת להענות בחריפות רבה ובמיידיות. רק כוח מבינים היהודים, והם יתקפלו עד מהרה, ברגע שרק יתחילו להרגיש את נחת הזרוע של המאמינים המוסלמים.
כדרך המקום, וכמקובל וכמצופה, חייבת הייתה להתבצע תגובה מיידית וכואבת עד מאד, וזו אכן לא בוששה לבוא. כמובן שהיו התפרעויות; ואלו לא שככו (עד שצעקות הזעם התחלפו בצעקות חדווה של נצחון מוחץ מול האויב הציוני, מול הכובש הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי, יתברך וישתבח אללה-הרחמן). אך התגובה האמיתית היא העמידה האיתנה, חזית מאוחדת של כל העם הפלשתיני והאומה המוסלמית התומכת במאבקו הצודק, הפורה והעיקש.
בערב שבת, באזורים הכבושים-כבושים, באחת ההתנחלויות בארץ-לא-להם, ישבה משפחת
מתנחלים. הם ודאי חלמו על התרחבות ההתנחלות, נישול בעלי הקרקע, גניבת המים והמינרלים והמשך זיהום הסביבה, כה דוחים הם המתנחלים.
אחד מחולמי ולוחמי שחרור פלשתין הצליח לשחוט שלושה מהם, רק האישה עם שלושה ילדים הצליחו לברוח, להתחמק כמו עכברים שנפוצו לכל עבר ומיהרו להסתתר במעלה הדירה, ולא עלה בידיו לשחוט גם אותם, הורים וילדיהם, שלושה דורות, שכן אחד מחיילי הכיבוש (שהיה בחופשה, גם הוא מתנחל אכזר ומרושע) ירה בו למוות; אללה הרחמן יקבלו בידים פתוחות, ושם בקרבתו הוא יהנה מ-72 בתולות הממתינות לו.
ראו את המשחקים לשעות הפנאי שבידי הציונים הארורים: יוצא לו בחור-לוחם לשאוף אויר צח, להדליק סיגריה (הם קוראים לכך ״ערב שבת״), ורואה הוא דרך חלון בית גבר ערבי. מה הוא עושה? מברר, יוצא לעזרת הגבר המוסלמי? וֹדאי שלא! דורך הוא את נשקו הצמוד אליו - כה חמי מזג הם, כה רגילים להתעמר באוכלוסייה המקומית - ויורה! הנה מקור הדם - חף מפשע היה אחינו. עדיין לא ברור איך הוא הגיע לאותו בית מתנחלים, ודאי חטפו אותו. זה הדם שלו, דם קדושים, והם, המנוולים, עוד מעזים להפוך את הקערה על פיה ולהאשים אותנו. הם רצחו אותו פעמים: פעם בסכינים, פעם בירי דרך החלון, וכה גאים הם בכך. רמטכ״ל צבא הכיבוש עוד יציג צל״ש לאותו חייל-לוחם, אך אל דאגה: יבוא יום והם ישלמו, והם כולם יעמדו לדין על פשעי המלחמה המתמשכים שלהם: החייל והרמטכ״ל וראש הממשלה וכל יועצי-הסתרים והדוברים שלו. כולם כאחד על
פשעי מלחמה מתמשכים, ועוד ישלמו לנו פיצויים, אללה-הרחמן ישמור על נפשותינו עד אז.
לא רק שם רצחו בנו. גם באל קודס הם כבר רצחו שלושה מאתנו, אללה-הרחמן יקבלם בזרועות פתוחות ובחמלה ואהבה רבה, מהם ילד בן שמונה. ומה פשענו, במה חטאנו? יצאנו להפגין הפגנה שקטה ודמוקרטית, בלתי אלימה כמובן, שכן אנו נמנעים בכל איסור ובכל גינוי משימוש בכלי נשק. כמו אותו חייל בחופשה, כך גם באל קודס: מתאמנים על מטרות חיות, ומי הן המטרות? אנחנו כמובן, בני אדם, בשר ודם, שנבראו בצלם אללה-הרחמן.
העולם לא שתק, ועד מהרה היהודונים התקפלו כמצופה. מגנומטרים? מצלמות? חיישנים חכמים? הכל הוסר! רק יעזו להתנכל לנו פעם נוספת, והם ירגישו היטב את זעמנו. עם היהודים אסור לשחק - חייבים להחזיקם ״קצר״ עד מאד, כמו כלב מסוכן, משוגע, נגוע כלבת, על רצועה.
למי שמצפה שהשקט יושב על-כנו צפויה אכזבה קשה. עכשיו, לאחר אותה ירית פתיחה, שני השוטרים הדרוזים המתים ושלושת המתנחלים שדמם פאר את זירת ליל השבת, אין כל סיבה להפסיק או להרפות. הם רוצחים אותנו ומוכנים להקריב גם את עצמם, כל האמצעים מותרים, ומטרתם נלוזה. מתנכלים הם לנו. חייבים להתייצב ולהגיד לקלגס הציוני: די.
היהודים, כך יודע העולם, זוממים להרוס את מסגד אל-אקצה. היהודים מונעים גישת מתפללים. חייבים לנתק את היהודים מאזור קדוש זה. הגיע הזמן שיגיע כוח בינלאומי שיפקיע את העיר העתיקה כולה מיד ישראל ויחזירה לבעליה האמיתיים. זו, אכן זו תהיה ירית הפתיחה האמיתית, שכן לא נסתפק בעיר העתיקה. אל קודס היא בירת פלשתין, ועלינו להעביר את משרדי השלטון לעיר הבירה. אליהם יצטרפו כל השגרירויות הזרות, שכן העולם מכיר בזכותנו הבלעדית על העיר והאזור כולו. אחריהן יגיעו מיליוני הפליטים שנמנע מהם עד כה לחזור לארצם ולבתיהם. לכולם יש את מפתחותיהם, ולכולם מגיעים תשלומי פיצויים עבור כל השנים של הסבל הרב שסבלו - כמעט שבעים שנה.
זכות השיבה תאפשר, לאחר סבל כה רב מזה חמישים שנה ומעלה, איחוד אמיתי של המדינה על שתי גדות הירדן. פלשתין השלמה ואל-קודס בירתה. כמובן שצריך יהיה להתמודד עם ״הבעיה היהודית,״ אך הפתרון כבר הוצג ונראה שהתקבל גם על-ידי היהודים עצמם: כל אחד יחזור לארצות המקור מהן היגרו לפלשתין לגזול אותה מתושביה האמיתיים. ראו הוכחה: היום בישראל, כמעט לכל צעיר וצעירה שני דרכונים לפחות - אלו לגרמניה, אלו לארה״ב, אלו לדרום אפריקה ואלו לאוסטרליה.
ומה נותר לנו היהודים לעשות? להפנים שעלינו להתאחד, שכן מולנו אויב אכזר וממולח כאחד, שלא יעצור עד שלא ינשלנו מאדמת ארץ ישראל. מלחמת דת היא זו - מלחמת חורמה. הרשו לי לחזור להווה מאותו עולם רווי שנאה, עולם פנטסיה מתמשכת של עלילות אלף לילה ולילה. חבר משפחה קרוב, אלי יוריך, ניסה להעלות חיוך קטן על הפנים כשהוא סיפר את הבדיחה הבאה:
אוטובוס מלא תיירים נחטף על-ידי קניבלים.
הטבח מחמם סיר ענק לבישול ופונה לראש השבט:
״את מי מבשלים ואוכלים קודם?״
ראש השבט: ״ כמובן את הישראלים, לפני שיאכלו זה את זה!״
אולי נמצא למדים פרק מהלכות אויבינו? הם מאוחדים, בעוד אנו רבים האם ירושלים שלנו, או דה-פקטו מחולקת, עיר בירה או עיר בינלאומית, עיר שניתן לחלקה או עיר שניתנה לנו למשמרת ואל לנו להעז להעלות על דל מחשבתנו את האפשרות לבתרה. עם הגיענו לחמישים שנה לאיחוד ירושלים, נראה ששכחנו דבר מה. הגיעה המלחמה על ירושלים ותגרום לנו להתפכח במהרה.
ממה מפחדים מתנגדיו של חוק הלאום 
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
