הפיגוע המצמרר בחלמיש, שב ומציף בזיכרוננו אירועי דמים קשים מנשוא, מן העבר הקרוב. מזעזע להיווכח כי אירועי הרצח הללו כה דומים זה לזה, עד שאינך יכול שלא לשאול את השאלה הבסיסית: כיצד קורה שאירוע כה חמור, כזה המכרית לעיתים משפחה שלמה, חוזר על עצמו בדייקנות מקפיאת דם, שוב ושוב. וכשאני נובר ומחפש חומר בנושא הארור, אני שם לב לעובדה כי יש כבר שם לטרור הדמים הזה: "טרור המשפחות". והוא, יחד עם טרור הסכינים (אתם כבר יודעים למה אני מתכוון כשאני אומר "טרור הסכינים"), מעצבים את חיינו בשנים האחרונות.
ונשאלת השאלה: הרי את השנאה, הרצחנות, הרצון לטבוח ביהודים (וליתר דיוק לשחוט אותם, כפי שקורה ברוב המקרים), אויבינו לא זנחו. לא כאן ולא בחו"ל, לפחות לא במאת השנים האחרונות. כלומר, טבעם הרי ידוע, ידועה רצחנותם. האם באמת לא ניתן למנוע, או לקטוע, את ביצוע זממם הצפוי, את ביצוע הרציחות הללו, הצפויות, כולן או לפחות בחלקן?
דוגמאות? בבקשה: ברוב המקרים בהם ביצעו רוצחים נאלחים את פשעם במשפחה יהודית, הם לא היו צריכים לטרוח במיוחד. כמעט בכל מקום אנו קוראים ושומעים על הקלות הבלתי נסבלת של פתיחת הדלת, בכניסה הראשית, על שליפת הסכין (או נטילתו מן המטבח!). אנו שומעים על כיתת הכוננות או על פלוגת הכוננות שהיו או לא היו, על האקדח החבוי במעמקי הארון, בקומה השנייה, ועוד מיני הסברים משונים. כך קרה למשפחת גביש, למשפחת פוגל, למשפחת שבו, כך קרה בכרמי צור (בעל ואשתו ההרה), בנגוהות (שם לא חסו על תינוקת בת שבעה חדשים)... אין ספור מקרים שקורבנותיהם היו אנשים תמימים, ישרי דרך, שהתכנסו, אם לשולחן השבת ואם לאירוע משפחתי אחר.
אבל אנחנו לא שומעים על דלת הננעלת בטריקה, על אקדח המצוי בהישג יד, על סורגים בחלונות, על זרקור, חזק, עם חיישן קירבה, מעל הכניסה הראשית... כי אז לא יהיה על מה לספר ועל מה להתאבל... ויש גם העניין של ביצוע חסימות בגישה ליישוב כולו. גדרות למשל. בעידן הלייזר יש גם מלכודות בלתי נראות מסוג זה. נכון שבחלמיש קיומה של גדר אלקטרונית לא מנע את האסון. אבל אם כל המרכיבים האחרים שהזכרתי, היו קיימים, ברור כי הגרוע מכל היה נמנע.
במשטרה, בצבא ובמקומות רגישים אחרים, נעזרים רבות בכלבים. כאשר איש הביטחון התורן יצא לבדוק בחלמיש האם קיימת פרצה בגדר, ליווי של כלב היה, שוב, מונע, קרוב לוודאי, את האסון.
חברים יקרים. אין ברירה. הפשילו את השרוולים וגם... את הראש!
אום אל פאחם כמשל
אחרי ההתפרעויות באל-אקצה, נפתחה המערכה השנייה. ייצר הפוגרום בקרב חלק מהציבור הערבי, עדיין לא בא על סיפוקו. הפעם נמצא הפורקן: מסע ההלוויה של גופות הרוצחים, שיצאו כזכור, מאום אל פאחם, לביצוע זממם, אל מקום קבורתם. האירוע הפך לאירוע שיסוי גדל ממדים, בו נישאו נאומים מתלהמים מצד, איך לא, פעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית וראאד סלאח בראשם. כולל הנפת דגלים של אש"ף ושל אותה תנועה.
ההלוויה יצאה לדרכה בדיוק כפי שביקשו משפחות ההרוגים. היא נתאפשרה בהחלטה קהת חושים, שלא לומר אטומה, לאווירה ולהתרחשויות בשטח, של ביהמ"ש העליון. לא ניתן להגדיר אחרת את ההחלטה האומללה. כידוע ביהמ"ש סרב להיענות לבקשת המשטרה, ולמנוע, לפחות בשלב ההתלהמות והרתיחה, האמורים, את מסירת גופות הרוצחים למשפחותיהם.
להוותי מצאתי, בשיחותיי, מעל גבי המקלדת, עם שותפים בפיד שלי, אחד מהם פרופ' ידוע, ערבי, איש מתון, מרצה באוניברסיטה ישראלית, סברה אחרת: דווקא מספרם "המצומצם", של המפגינים (כ-10,000 איש), מתוך 50,000 איש, תושבי אום אל פאחם, כלומר "רק" כ-20% מהם, אומר, שמרבית התושבים סרבו להשתתף במסע ההלוויה, מטעמים של מתינות ורצון להימנע מפגיעה קשה ברקמת היחסים בינם לבין היהודים.
אבל לצערי האמת היא בחצי הכוס הריקה. הנתונים דלעיל מאמתים ולמעשה מאשרים את החששות הגדולים ביותר בישראל, מסיבה פשוטה, אותם 10,000 המפגינים (כנראה שהיו יותר), כללו, בדיוק, את כל האוכלוסייה הצעירה באום אל פאחם. והעובדה הזו אומרת הכל.
אם, ניתן לראות בהצעה של רה"מ לחילופי שטחים, תשובה להתלהמות של חלקים בקרב הציבור הערבי בארץ, המגדירים עצמם 'פלשתינים', אני לא מוצא נימוק טוב יותר, נכון יותר, מהנתון דלעיל.
כדי לבצע צריך רק להזיז את אותה גדר וירטואלית, אותו סימון-קו על המפה, אל עבר גבולותיו המערביים של הכפר אום אל פאחם. זה הכל. אה, עוד משהו, לבטל, בצורה, ממוחשבת, כמובן, במחשבי משרד הפנים, את כל תעודות הזיהוי הכחולות של תושבי הכפר. הביטול יכלול ממילא, גם את אותן זכאויות בביטוח הלאומי. אם צריך ללוות פעולות אלו בחקיקה מתאימה אז קדימה. עכשיו.
ותשקוט הארץ ארבעים שנה...
