הפרק הזה דן בעמדת הציבור הדתי לאומי ובחיבור בין הטיעון ההלכתי או האידאולוגי לבין הצורך המעשי בשליטה וסיפוח של שטחי יו"ש. "הטיעון ההלכתי מוסיף משקל לטיעון הביטחוני, והופך את רעיון הנסיגה מרעיון שהוא טעות לרעיון שהוא חטא". לכל זה היגיון דתי מובן, אבל גם חוסר היגיון, אם וכאשר מצמידים את רעיון הנסיגה לתנאי הסכם הנסיגה. הנסיגה אינה מגובה ברעיון! הנסיגה היא צורך מעשי היא פשרה או חלק מפתרון כולל. הנסיגה אינה עומדת כשלעצמה כרעיון, והגדרתה כזאת היא טעות מחשבתית. אין היגיון בחיבורה אל רעיון הסיפוח ההלכתי. לכן צריך לדון ברעיון הסיפוח ההלכתי לבדו! וגודמן אכן מנסה לעשות זאת.

א. דיון הלכתי על מצוות ישוב הארץ המובטחת תמיד יהיה חסר תכלית, מכיוון שמצרפי ההלכה נבנו בהדרגה על-ידי יהודים שחיו ושגשגו או סבלו מחוץ לגבולות הטריטוריה הקדושה. שחיו בגולה תחת טראומת החורבן וחיפשו הסברים אמוניים לטרגדיה הלאומית. שהמציאו הסברים ותירוצים אמוניים להצדקת המשך ישיבתם בגולה למרות הצווי התורני. לכן דיון כזה משול לרדיפת הכלב אחר זנבו. בהכרח ההיגיון ההלכתי הגלותי יעדיף תמיד את שמירת החיים על פני כל מחשבה ומעשה שיש בהם סיכון חיי הפרט או הקהילה, על אחת כמה שהסיכון הוא לאומי או לאומני בהתחשב בקיומן של דתות הנצרות והאיסלאם החזקות והמאיימות, שיעדן מופנה לאותה הטריטוריה הקדושה.

ב. לכן נולדו הפסיקות ההלכתיות המרכזיות מקדשות החיים, שגודמן מביא: "על-פי הרמב"ם מי שמוסר נפשו למען התורה מורד בתורה". מכאן ההסקה ההלכתית: "שאם קיום מצוות יישוב הארץ מסכן חיי אדם (הכוונה לחיי יהודי! ג.ג.) אז הדבקות במצווה הזאת איננה התמסרות לתורה אלא הפרה שלה!" ומכאן נולד הצורך לפרש מתי יש סיכון ומתי אין? והומצאה הפסיקה ההלכתית בסגנון המסורת הגלותית של הבריחה מאחריות: "אם המדינאים המומחים לדבר, (מלכויות גויים או חילונים- ג.ג.) קובעים שיש פיקוח נפש בדבר, אם לא יוחזרו השטחים סומכים עליהם ומתירים החזרת השטחים." זה היגיון הילכתי שרק מקשה את הקושיה החילונית הבאה: האם בני ישראל שהתנחלו כמצוות משה לא סכנו חיים? קושיה שגודמן לא מעלה, כנראה משום שכבר קיימת איזו תשובה הלכתית לזה.

ג. כך מגיעים לסתירה ההלכתית הגואלת: "למעשה, אין מחלוקת הלכתית מהותית בין עמדת רבני יש"ע לבין עמדת הרב עובדיה. הרב עובדיה פסק שאם נסיגה משטחים מונעת סכנה אז מבחינה הלכתית יש לסגת, ורבני מועצת יש"ע קובעים שבגלל שנסיגה משטחים מייצרת סכנה אז מבחינה הלכתית אסור לסגת". "הכלב כמעט תפס את זנבו", נשאר רק לקבוע איזו סכנת חיים התחילה קודם!... ויבוא לציון גואל. או המסקנה גואלת: "הדיון ההלכתי איננו מקביל לדיון הביטחוני, הוא תוצר שלו. אי-אפשר להכריע את גורל שטחי יו"ש באמצעות פסיקה הלכתית". ואני חוזר ושואל: אולי הלכת הגלות אינה מתאימה להלכת ארץ ישראל? להלכת העם היושב בארצו? נדרשים תעוזה או סדרת אסונות כדי שהציונות הדתית המחוברת להלכות עבר, תגיע להכרה הזאת ותוכל להבין את ההווה.

ד. עתה פונה גודמן לתאר בהדרגה את "הטיעון הלאומי" של היהדות אך מתכוון בעיקר לציונות הדתית כבר בפתיחה הוא מגייס את אחד "מרבני השמאל" א.ב. יהושע "שפסק": "היהדות היא אנדרוגינוס". לאמור: "היהדות היא דת ולאום בעת ובעונה אחת". אנדרוגינוס זה יצור נדיר מאד, לכן יש מן ההגזמה בהגדרה הזאת. הנצרות "יוצאת חלציו של האנדרוגינוס" מימי קונסטנטינוס הקיסר המתנצר ועד לשלהי ימי הביניים, על פני כ-1,000 שנות היסטוריה, תפקדה למעשה באירופה כדת ולאום בעת ובעונה אחת. מוחמד מייסד האיסלאם במאה השישית שבחר להיות "בן דודנו" על-פי התורה, קיבע להלכה עד היום (1,400 שנה!) את האומה הערבית המוסלמית כדת ולאום בעת ובעונה אחת. היהדות שחשבה עצמה במשך 2,000 שנה בעיקר כדת נבחרת המורשת ביולוגית ולכן ראתה בבניה אומה, עוסקת ברצינות בלאומיות שלה בקושי כ-120 שנה! שמתוכן בקושי 70 שנה ממומשת הלאומיות! מתוכן 20 שנה בעיקר על-ידי החילוניים והיתר בהדרגה, גם על-ידי הדתיים. כך שהאמת היא שרוב היהודים עוד לא ממש החליטו. אז הציונות הדתית מתיימרת ומחליטה בעבורם?... לפנינו "יציקת יסודות" לא ממש יציבים מבחינה היסטורית, להקמת מבנה הטיעון הלאומי הדתי.

ה. מכאן מתחילים להתרומם "הקירות" בדמות אקסיומות לא הלכתיות שגילן ההיסטורי בקושי 40 שנה: "הנשמה של האומה משתקפת בתרבות שלה; הגוף של האומה הוא הטריטוריה שלה", רצה לומר לאורך 2,000 שנות גלות חיה האומה ויצרה תורה והלכה שלמה ומפוארת ללא הגוף! אז אולי הגוף אינו נחוץ? (כגישתם של החרדים!) או בהמשך בהתייחסות לשייכות לחברון בית לחם ושילה: "כך, משום שהמקום שבו נמצא האדם לא עונה רק על השאלה איפה הוא, הוא עונה גם על השאלה מי הוא". או כדברי טשרניחובסקי (החילוני): "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כל זה טוב ויפה אבל עדין רחוק מאוד מהאקסיומה הגודמנית הבאה: "אם המולדת של העם היא חלק מהזהות שלו, אז ויתור על חלקי המולדת היהודית הוא ויתור על חלקים מהזהות היהודית!" זאת הפלגה יומרנית שאינה עומדת במבחן רוב שנות ההיסטוריה היהודית הדתית! שמראה שלא היה ואין קשר מחייב בין כל חלקי המולדת לכל חלקי הזהות. מה גם שמעניקה הצדקה, לפחות מהיבט הוותק, לתחושת הזהות מקבילה של הפלשתינים (כעם או כבודדים) לשייכותם לחבלי פלשתינה בכלל ויו"ש בפרט. ומכאן ניתן להגיע בקלות לשאלה הכמותית, כמה חבלי ארץ? ולפשרה כפתרון האפשרי ביותר.

ו. כותב גודמן: "בגלות הייתה היהדות בעיקר דת, וההישג הציוני הגדול הוא החייאת היסודות הלאומיים שבזהות היהודית המפוצלת מתרדמתם". אך שגודמן מסתיר את העובדה המשמעותית, שההחייאה הזאת התאפשרה תודות לנטישה מופגנת של הדת ההלכתית היהודית וכלי קודשה! רק תודות לזה התאפשרה ההחייאה הלאומית. ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לכתוב את דבר השטות הבא: "נסיגה מיהודה ושומרון תהיה מהלומה קשה לזהות הציונית, ותהיה בה משום הודאה בכך שהיהדות איננה לאומיות בריאה, אלא תרבות דתית אוורירית". זה לצערי קשקוש גמור! כי ההחייאה הלאומית נעשתה כולה על-ידי חילוניים שנאבקו לצורך זה בדת ובשלוחיה. ואלה הדתיים המתנגדים האקטיביים נזכרו רק בעקבות 1967 בלאומיות, אמצו אותה לעצמם באיחור היסטורי קריטי! תוך שהם הופכים את שטחי יו"ש לכלי תיקון למחדל העבר שלהם, באמצעות גיוס שקרי של הלאומיות. בטענת סרק שנסיגה היא הודאה "בתרבות דתית אוורירית"... כי אוורירית משמעה חסרת שורשים! ואלפיים שנות גלות יהודית דתית הוכיחו את ההפך הגמור!

ז. בתת פרק "הטיעון הנבואי" מציג גודמן גישות מתנגשות בראייה הדתית המוסרית" "מצד אחד נסיגה מהשטחים פוגעת בזהות הלאומית, אך מצד שני הנוכחות בשטחים פוגעת ביעוד הנבואי". זאת התנגשות מלאכותית, אך גם בראייה הדתית! כי נסיגת הריבונות החילונית מהשטח אינה מהווה ויתור הלכתי! מה גם שטרם נדונו התנאים. באותה מידה המשך נוכחות הריבונות החילונית הכופה בשטחים פוגע ביעוד הנבואי, אך לא המשך הנוכחות היהודית הדתית של קבע בשטחים, לאחר הסדר מוסכם. המקרה הזה אם יקרה, מייתר כל דילמה מוסרית נבואית. המסקנה שנובעת מהדילמה שהפתרון הציוני האפשרי למשבר היה ועודו וישאר בידיים חילוניות. ההלכה הדתית חיה ומקיימת את העבר ואינה מסוגלת לפתור בעיות הווה משתנות.

ח. גודמן "נוטש" באיחור קריטי את ההלכה היהודית ושב אל התנ"ך וכותב: "התנ"ך הוא מיזוג של סיפור ושל חוק. המוטיב הדומיננטי בסיפור המקראי הוא הקשר לא"י, ואילו המוטיב הדומיננטי בחוק המקראי הוא הרגישות כלפי הגרים". אבל הוא שוב טועה ומטעה בפרשנות שלו למונח "גרים" שבתנ"ך. הגרים על-פי גודמן הם מגדרים לא יהודים נשלטים ע"י עם ישראל ובמקרה זה הפלשתינים. אך הגרים בתנ"ך הם גויים מתייהדים שרוצים להצטרף לעם ישראל. הפלשתינים אינם כאלה לפחות כרגע! החוק התנכ"י כלפי הגרים היה הבסיס לגישתו הרכה של ישו כלפיהם, והבסיס החוקתי הדתי שעליו בנה פאולוס את הנצרות. בסיס שנשלל לחלוטין ע"י הוגי ההלכה היהודית לאחר החורבן. כך מסקנתו של גודמן מונחת על כרעי תרנגולת: "ההיסטוריה העמידה את שני המוטיבים המקראיים זה מול זה, והיא ממלכדת את כל מי שרוצה להגשים בא"י את החזון של תורת ישראל".

מבלי דעת מכוון ניתוחו של גודמן לשתי מסקנות לפתרון הסכסוך בטווח הארוך. הראשונה: שכבר הוזכרה, המפתח מצוי בידיים החילוניות לבדן. ידיים אלה החלו את ראשית הגשמת הלאומיות היהודית באמצעות הציונות החילונית וידיים אלה הן שיועדו לסיים את המלאכה ואסור לדתיים לסוגיהם להפריע להן כפי שהפריעו במשך לפחות 50 שנה מראשית הציונות המדינית 1917 ועד 1967.

השנייה: הגשר ההלכתי הדתי כמוצא מהמלכוד יכול להבנות באמצעות גיור המוני של הפלשתינים מרצון ו/או בכפייה עקיפה, בדומה למסופר במרומז בתנ"ך בספר "עזרא ונחמיה" ומרומז גם "במגילת אסתר". באירוע היסטורי דומה של השיבה מהגלות בבל.