מי שחושב שההליכים המשפטיים והתכנוניים אצלנו נמשכים זמן רב – צודק; אך דומה שהשיא העולמי שייך לבריטניה. דיילי מייל מדווח על סיומו של הליך שהתמשך לא פחות מ-58 שנים, ובאופן בלתי מפתיע – בני המשפחה שהחלו אותו הלכו לעולמם לפני פסק הדין.
המאבק החל בשנת 1959, כאשר שביל בוץ ליד חוותם של ארצ'י ואיווי פפארד במחוז סומרסט, נרשם בטעות במפות כדרך ציבורית – כך שהולכי רגל עברו ללא הרף ממש בפתח ביתם. האח והאחות התנגדו לרישום זה ופתחו בהליך משפטי, שהחל כמעט שישה עשורים ועבר את כל הערכאות עד לבית המשפט העליון בלונדון.
נציגיהם של האחים פפארד הצליחו למצוא מפת תכנון משנת 1799 (!) ולהוכיח באמצעותה, כי השביל מעולם לא היה דרך ציבורית. כאמור, ארצ'י ואיווי נפטרו בשנת 2011, אך כבר בשנת 1994 נטלה לידיה שכנתם, עורכת הדין מרלן מאסטרס, את הקייס וניהלה אותו במשך כמעט מחצית היובל עד לניצחון. מאסטרס ייצגה את רודני, בתה של איווי, בבית המשפט העליון ואמרה: "הם סתם חבר'ה כפריים, לא משכילים, ולמועצה המקומית היה יתרון בלתי סביר עליהם. מדובר בדרך בוצית עם גדר מצד אחד ועצים בצד השני". ארצ'י הקים שער כדי למנוע מהולכי רגל להגיע לפתח ביתו, אך המועצה הורתה לו להסיר אותו.
ביתה של משפחת פפארד נבנה בשנת 1840 בידי הסבא-רבה של ארצ'י ואיווי במחוז בו מתגוררת המשפחה מאז המאה ה-18. אולם כאמור, בשנת 1959 קבע מישהו בטעות שמדובר בדרך ציבורית. האחים החלו את ההליכים הרשמיים בשנת 1973. חבר הפרלמנט המקומי, מארק רובינסון, הציע שהם ישכרו עורך דין – והמליץ על מאסטרס, כיום בת 80, שהשקיעה אין ספור שעות עבודה חינם אין כסף. בשנת 2012 זכתה מאסטרס בפסק דין בבית המשפט העליון, אשר הוביל לבחינה פומבית מחודשת של מעמד הדרך.
הממצאים נמסרו שנתיים מאוחר יותר והורו למועצה לשוב ולרשום את הדרך כרכוש פרטי, אך אז הוגשו שתי התנגדויות לכך. הסכסוך הגיע לקיצו אחרי חקירה ציבורית נוספת שמסקנותיה פורסמו בחודש יולי השנה, ופסק הדין תומך בעמדתה של מאסטרס. הקלף המנצח היה אותה מפה משנת 1799, אותה מצא אריכבאי שנשכר בידי מאסטרס.
