בפרדוקס של מציאות אבד העדר
כשתעתועי ערביים מפציעים מן המרחק
קשה מאוד להשכין פה את הסדר
כשהרועה הוא רק כבשה מן המניין
ובצד יושב בשקט בגפו המוסר
כי מה נותר לו עוד לומר?
האהבה בה תלה תקוותיו הפכה ליצר
ונפשינו צועדת ריקה אל המחר
ואנו שקועים בתובנות חיינו
נמשכים קדימה, אך כמהים אל העבר
מעוותים ודורכים על כל העומד בדרכינו
מולידים סוג חדש מעוות של מוסר
נסעתי בשאון על אופנוע לעיר
שואף את הרוח הנושבת מן הים
היא אמרה תשאר לישון פה הלילה
כשבין זרועותיה אני טובע ונרדם
אדים של קפאין ועשן של סיגריות
עלו לאוויר מתמזגים בקול צחוקה
ואלכוהול נספג חיש בקלילות בדמינו
כשקורסים אנו יחדיו, לשחרר את אותה מועקה
והזמן קפא לו ונשאר רק בינינו
נופל לו ובורח,ירח מבויש
כשהשמש מפציעה אל שחר המציאות
החלום של ליל אמש נגדע שוב מחדש
צלילים באוויר מוהלים בדידותי
בערבוב רגשות שיבש וננטש
ושני גלגלים על פני רוח מלוחה
כשאני שוב בורח והדופק מואץ
בעיינים מזוגגות משתקפת לה אמת
וחומות של הגנה
דף אחרי דף אחרי דף מתקמט
בדיאטה הנצחית שעובר לוח השנה
אתה לא לבד, אך תמיד בודד
מרוחק מפחד להתקרב
ושוב עוטה מסיכה ומתעודד
מתנחם בשקר שמסתיר את הכאב
וצחנה באפיך עולה, מרקבון של חושים
וריצה מהירה במעלה אותה דרך מוכרת
ושוב אותה התמודדות עם אותם האנשים
כשרק המסיכה על פניהם מתחלפת
ושוב נופל עייף ושבור
נכנע מתמוטט ונחנק
לו רק ידעת מראש את סכום ההימור
לו רק יכולת לשנות את כללי המשחק
ואני? אני צוחק!
לא חסר לי דבר
לא עצוב אך זורם
לא נופל לא נשבר
בחיוך מניח חרבי על הקרקע
כי נשק הוא רק אויב המלחמה
נעלם מאחורי חומות המגן של ליבי
חופר מקלט או אולי קבר, עמוק באדמה.
